אתמול הוא אמר לי לא ללבוש שום דבר מתחת לשמלה כשאני הולכת למועדון.
אף פעם לא הייתי מאלה שעומדות שעות מול הראי, אבל אתמול הפכתי לכזאת. מכל זוית שלא הסתכלתי, כמה שלא ניסיתי להרים קצת את המחשוף, מרגע לרגע זה נעשה ברור יותר שאם אעשה את מה שהוא אמר לי לעשות (וברור שאעשה...יש אפשרות אחרת?), אז כל מי שיהיה במועדון יקבל זוית לא רעה בכלל של מבט כולל ומקיף על השדיים שלי.
וזה היה מוזר, כי בהתחלה נורא התביישתי, רציתי פשוט לעצום עיניים ולא לדעת שיש אנשים סביבי...כמו ילדה קטנה בלי שום קביעות אובייקט, שברגע שהיא עוצמת את עיניה ולא רואה את האנשים שמסביבה, הם הופכים להיות לא קיימים בשבילה...אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שזה בכלל לא משנה, ובאיזשהו שלב, נדמה לי, שאפילו הרגשתי טוב עם המבטים שהתמקדו באזור הפטמות שלי.
היה איזשהו רגע שבו מישהו שאל אותו אם השדיים האלה אמיתיים, והוא אמר לו "כן..בדקתי", ונזכרתי שבפעם האחרונה שמישהו שאל אותי שאלה כזאת הוא היה קרוב מאד לקבל ממני סטירה, והתפלאתי שהפעם לא אמרתי כלום...למרות שהרגשתי קצת גועל מהאדם הזר הזה שמדבר על השדיים שלי. אבל גם התחושה הזו עברה.
נשארתי בעיקר עם תמיהה...מה הפכתי להיות? מה אני רוצה? מה אני מחפשת?
והערב הזה היה כל כך הזוי בכל כך הרבה מובנים. הרגשתי קצת כמו בחלום..מרחפת. והאנשים שמסביבי...זה שעד לפני שבוע היה מצליף בי במועדון, ועכשיו כבר לא...והוא שדרכינו מצטלבות כל פעם שכתב לי את המילים הכי יפות שנכתבו...ואתה, שאחזת בידי והולכת אותי אחריך, והסתכלת בי במבט חם ומלטף...אתה שאת מה שאתה אומר אני עושה, ולכן לא לבשתי שום דבר מתחת לשמלה.
לפני 20 שנים. 21 במאי 2004 בשעה 9:38