אני יודעת לחכות

אתמול נפגשתי עם קבוצת הנשים שלי. אנחנו קבוצה לא גדולה של נשים שמנסות ליצור יחד איזושהי יצירה שתביא לידי ביטוי משהו מההויה הנשית שלנו. (נשמע פלצני בטרוף..אני יודעת...אבל זה בעצם ממש מקסים...)
וכן, אנחנו גם פמיניסטיות. המילה הגדולה והמפחידה הזאת שיוצרת כלכך הרבה אנטגוניזם.
שאלתי את עצמי בזמן האחרון אם יש סתירה בין היותי פמיניסטית לבין היותי סאבית.
אתמול בפעם הראשונה הבנתי שלא רק שאין שום סתירה, אלא שהבחירה להיות נשלטת היא הביטוי המקסימלי של הפמיניזם שלי. זאת בחירה חופשית. משוחחרת מכל מגבלות חברתיות. וזה עבורי פמיניזם, להיות משוחררת ממגבלות שהחברה המיין סטרימית השמרנית וצרת האופקים שאנו חיים בה מטילה עלי.
זה נשמע נורא אקדמי, כל מה שאני כותבת פה היום..זה קצת מעצבן אותי, אני לא טיפוס כל כך אקדמי, אבל ככה זה יוצא לי היום...
בכל מקרה, לא סיפרתי לאף אחת מהנשים בקבוצה על הנטיות הסאביות שלי, אבל אתמול כשישבנו ודיברנו על היצירה שלנו, פתאום הבנתי מה אני באמת רוצה שיהיה שם, בחלק שלי ביצירה.
אני רוצה שתהיה שם תמונה של הסימנים הכחולים שיש על התחת שלי אחרי שאתה מצליף בי...הסימנים האלה שאני כל כך אוהבת להסתכל עליהם.
אני מסתכלת עליהם עכשיו בראי, הם טריים, רק משלשום. ואני רוצה את הסימנים האלה בתצלום, מתנוססים בגאווה.
אולי פעם אני אביא מצלמה ואבקש ממך לצלם את התחת שלי אחרי שאתה מצליף בו. זה בטח יהיה מביך, אני בטח אתבייש נורא.. אבל אני אעשה את זה בכל זאת.
אני מקווה שתסכים לצלם את הסימנים שאתה משאיר אחריך...
האם תסכים?