אני יודעת לחכות

שנאה היא רגש שמאד לא נעים להרגיש אותו.
גיליתי היום שאתה עדיין חי.
סימן חיים ראשון ולא מכוון אחרי כמה שבועות שבהם באמת תהיתי.
ואני מרגישה את זה בוער בי. את השנאה. את הכעס. את העלבון.
אתמול חשבתי עליך. נזכרתי בכל מיני דברים.
לא בדברים טובים.
נזכרתי איך התחמקת ממסיבת היומולדת שלי בצורה כל כך עלובה ופחדנית.
נזכרתי איך אחרי הדבר האיום ההוא שאמרת לי, לא ראיתי אותך 10 ימים, למרות שכל כך הייתי זקוקה לראות אותך ולמרות שהבטחת לי שנעבור את זה יחד.
ונזכרתי בעוד כל מיני דברים.
ושנאתי אותך.
חברה אמרה לי אתמול ברכות: " את עוד אוהבת אותו."

והבוקר התעוררתי עם הסטלן שלי.
אותו אני מתחילה באמת לאהוב.