אני יודעת לחכות

מישהו כתב לי שהבלוג שלי מפחיד.
אז עכשיו הוא הולך להפוך להיות עוד יותר מפחיד.
אני פשוט מתקשה להאמין שאני באמת עושה את זה- שופכת את כל הבפנים שלי לתוך המכונה הקרה הזאת, מול אנשים שלא מכירים אותי וגם מן הסתם לא יכירו.
אבל זו כמובן הבחירה שלי.אף אחד לא מכריח אותי לכתוב כאן. יש בזה משהו ממכר, בכתיבה הזאת. ולי יש נטייה התמכרותית מפורסמת. אולי זו דווקא התמכרות טובה.
עוד מישהו אמר לי שאני כמו ספר פתוח. שאפשר לראות בעיניים שלי הכל.
מישהו שלישי אמר לי שזה נראה לו לא לעניין שאני מוסרת מסרים פרטיים דרך הבלוג. בעיני זה מאד לעניין וזה בדיוק מה שאני הולכת לעשות עכשיו.
אני יודעת שהמחשב שלך מקולקל ואתה בכלל לא תקרא את זה מן הסתם.
ואולי זה עדיף.
עוד לא הבנתי מה ההבדל בין "לכתוב עליך בבלוג", ו"להזכיר אותך בבלוג."
עכשיו אני כותבת עליך או מזכירה אותך? ולמה לעזאזל זה כל כך חשוב לך ההבדל הזה?
בכל מקרה אני רוצה לצעוק עליך. ממש לצעוק עליך. כי אם אתה שואל אותי שאלות, אתה צריך להשאר בסביבה כדי לשמוע את התשובות.
אבל אולי השאלות שלך היו רלבנטיות רק לאותו רגע שבו נשאלו וכיוון שלקח לי שבוע למצוא את התשובות, עכשיו התשובות כבר לא מעניינות אותך.
בכלל נראה לי שאני לא מעניינת אותך.
נראה לי שאני לא מעניינת אף אחד.
אנשי הניו אייג' היו אומרים לי עכשיו שלפני שאני יכולה לעניין אנשים אחרים, אני צריכה לעניין את עצמי.
ואני רוצה לומר לכל אנשי הניו אייג'- אל תציקו לי בבקשה עם המילים המופרכות שלכם.
אני מעניינת את עצמי. אני מעניינת את עצמי עד כדי כך שנדמה לי שאני אעניין את כל העולם, ואני שופכת את כל השטויות שלי בבלוג הזה ומצפה שמישהו יקרא.
אבל אותך- ידידי היקר, אני לא ממש מעניינת.
ואנחנו בטח נמשיך עם ההסתובבות הזאת על קצות האצבעות, כמו חתול ועכבר, אחד אחרי השני.
ואולי לא- כי אני כנראה לא מעניינת אותך.
בכל מקרה, עכשיו תורי להיות שוב העכבר במרדף הזה.בתפקיד החתול לא כל כך הצלחתי.
כל כך בא לי לצעוק. ואני לא יכולה. השכנים...הם בטח יבהלו נורא. כי אם אני אצעק את מה שיש לי בפנים, זה יהיה כנראה חזק, ולא בא לי לנקות אחר כך את הזכוכיות המנופצות.
ועכשיו אני הולכת לשקוט. לא אכתוב בבלוג הזה לפחות כמה ימים.
צריך לנוח קצת. לשים את הראש על איזה כתף, לקוות שבעל הכתף ילטף לי קצת את השיער, ולנוח.