אני יודעת לחכות

אתמול בלילה כשחזרתי מהמועדון, הפתעתי שני חתולי רחוב שהתחבאו בחדר המדרגות שלי. אחד היה ג'ינג'י ורזה והשני היה שחור לבן ומעט יותר שמנמן.
החתול השמנמן ברח מיד כשהדלקתי את האור בחדר המדרגות, אבל החתול הג'ינג'י קפא במקומו ולא זז, רק יללה אחת קטנה יצאה מפיו.
התחלתי לעלות במדרגות. ואחרי כמה מדרגות החתול המבועת שלא ידע לאן יוכל לברוח ממני עמד בקצה של מדרגה אחת והתכונן לקפוץ למטה, לגובה של שלוש קומות. נבהלתי. אמנם חתולים אמורים לנחות על הרגליים, אבל לפעמים זה לא קורה. ירדתי כמה מדרגות, שלא יראה אותי, ועמדתי בשקט בלי לזוז, בחושך, מנסה לשדר אל החתול מחשבות מרגיעות,רק שלא יקפוץ, ובאמת אחרי כמה דקות של שקט וחושך הוא החליט לא לקפוץ, ובמקום זה ירד במדרגות בריצה אל הרחוב.
חשבתי אחר כך שהחתול הזה לא בוטח בי כי אני אדם, והוא יודע שבבני אדם אסור לבטוח. ניסיתי לחשוב על דרך שבה אוכל להראות לכל חתולי הרחוב שהם יכולים לבטוח בי.
אחר כך חשבתי, שבדיוק באותו אופן, אני לא בוטחת בגברים. וביעקר בגברים שמציגים את עצמם כדומים.
חשבתי שכמו שאני לעולם לא אפגע באף חתול, ישנם גם גברים שלעולם לא יפגעו בי. אבל כמו החתול הגי'נג'י שלא ידע אם הוא יכול לבטוח בי, גם אני אף פעם לא יודעת במי אפשר לתת אמון ובמי אי אפשר.
כשקמתי בבוקר חשבתי על כאב. קראתי סיפור שבו יש תאור של אדון המניח אטבים על פטמותיה של שפחתו. רק הקריאה בסיפור הזה גרמה לפטמות שלי לכאוב. חשבתי על הכאב הזה ועל כמה שהוא יקר לי. כן..הכאב יקר לי. יש רגעים שבהם אני ממש כמהה להרגיש אותו,אבל רוב הזמן אני מרגישה שאני לא יכולה לעמוד בשום כאב.
ועכשיו אני שומעת את ברי סחרוף עם הקול המלטף שלו שר את אחד השירים האהובים עלי, ומבינה פתאום שבדיוק על זה השיר מדבר, על הכאב, על להיות סאבית.
לא בטוחה שבדיוק לזה ברי התכוון, אבל לזה אני מתכוונת.
...כן אנחנו שניים
האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת, ובפנים אדם אחר
צועק אל הירח, בוכה ומקלל
מסתובב כמו כלב, מוכה ומיילל.
זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות
את חוש הזמן לאט, אני הולך ומסתבך
ניצוצות של הבנה
שוב חולפים כמו סרט נע, כמו רוח סערה
הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה.
הפחד מטפטף כמו רעל
ונספג כמו נשיקה
אני זה המלכודת
שבוי ללא תקווה
רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא
מנסה לברוח, ותמיד תמיד חוזר.
זה כמו לרקוד עם שד
שמחבק ולא עוזב
כן הוא תמיד רעב,
אני הולך ומתרחק.
ניצוצות של הבנה
שוב חולפים כמו סרט נע
כמו רוח סערה
הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה...