אני יודעת לחכות

לא הייתי אמורה לכתוב כאן היום, וגם לא בימים הקרובים. הבטחתי לעצמי שלא אכתוב. אבל קרה משהו ואני כותבת בכל זאת.
אני כותבת לך למרות שלא תקרא את זה. המחשב שלך מקולקל, אתה טס מחר לשבוע. אתה לא תקרא את זה. אולי החברים המסתוריים שלך שמדווחים לך שהבלוג שלי נעשה יותר ויותר אובדני יספרו לך את זה. ואולי לא- זה ממש לא משנה.
אז ראשית- לכל חבריך המסתוריים שחושבים שיש לי נטיות אובדניות- אתם יכולים להרגע. מעולם לא היו לי ולא מסתמן שיהיו לי בקרוב.
ולך אני רוצה לומר-
אני כל כך כל כך אוהבת אותך עד שהלב שלי נשבר כמו עלה של זכוכית דק כמו נייר.
המרדף שלנו נגמר כנראה. לא עוד חתולים ועכברים. לא הכאב שלי ולא הכאב שלך. סתם כמה מילים שנאמרו בשעת לילה שאולי לא הייתה כל כך מאוחרת, אבל הייתה מאוחרת מדי.
ועכשיו אני אלך לישון.
מחר יום עבודה ארוך ארוך.
ויש מישהו שמחכה לי.
אתה שמחכה לי- אדם יקר ועדין וסבלני. לא ברור לי איך אתה סובל אותי עם כל השטויות שלי.