זן ואומנות אחזקת המנוש

איתי כיוון את מכוניתו לאזור התעשייה של הרצליה פיתוח. הוא החליט לקחת את מיכל לדאנס בר אופנתי שנפתח לא מזמן ושהוא הכיר את אחד מאחראי המשמרת שם וקיווה להרשים אותה בקשרים הטובים שלו שאמורים להכניס אותם בקלות ולסדר להם מקום טוב על הבר ביום חמישי בלילה.
ב
כניסה לרחוב מדינת היהודים אמרה לו מיכל. 'מאמי, נגמרו לי הסיגריות, תעצור פה באיזה פיצוציה ותקנה לי?...'
איתי לא ידע להחליט אם החוצפה שלה יותר מפתיעה אותו, מדליקה אותו, או מחרמנת אותו, וממתי בכלל בחורה אתיופית שנוסעת איתו באוטו קוראת לו 'מאמי' ושולחת אותו לקנות סיגריות...

החבר של איתי לא היה בדאנס-בר. הצצה מהירה של הסלקטור עם השיער המחוצמן בזוג המוזר הספיקה להכניס את איתי ומיכל לקול טרונותיהם של מבלים אחרים שהמתינו בכניסה מחוץ לדלת...

מיכל הדליקה סיגריה וביקשה מאיתי להביא לה בירה. כשאיתי חזר עם הבירה הוא ראה שהקופאית הסקסית מהסופר כבר רוקדת לה לצלילי המוסיקה ושאין בחור בדאנס-בר שלא נועץ בה מבטים. איתי התחיל להרגיש גאוה - הרי הוא טיפח אותה, גילה אותה והביא אותה...

במשך כל הערב היה עסוק איתי בלכרכר סביב מלכת שבא הפרטית שלו, להדליק לה סיגריות, לשאול אותה אם בא לה לשתות (ובא לה - איתי מעולם לא ראה בחורה שמסוגלת לשתות כל-כך הרבה - שני חצאים של גינס ושלושה צ'ייסרים של ויסקי), לנסות לרקוד מולה (דבר שגרם לו להרגיש מגוחך למדי, הרי ידוע שהם, האפריקאים האלה טובים בריקוד בעוד שהוא גולם אשכנזי מסורבל...) ובעיקר לשלוח מבטים מאיימים לשאר הבחורים שבמועדון שלא יחשבו להתחיל עם הנסיכה שלו.

בשתיים וחצי לפנות בוקר מיכל הודיעה לו סוף סוף שהיא תשמח אם הוא יקח אותה הביתה. איתי שילם את החשבון, חושב לעצמו שמעולם לא שילם כל-כך הרבה כסף בדייט ראשון בשביל זיון, וחושב גם שמעולם לא הרגיש שהשקיע כסף בצורה כל-כך חכמה כמו שני החצאים האלו ו-3 הצ'ייסרים שמיכל שתתה.

באוטו שלו הביט איתי במיכל בתמיהה. לא נראה כאילו כמויות האלכוהול ששתתה השפיעה עליה. פעם ראשונה שאיתי חשב על העובדה שבעצם הוא לא יודע על מיכל כלום. בת כמה היא, מה היא, איפה היא גרה, האם היא גרה עם ההורים ועם 6 אחיה ואחיותיה? הרי ידוע שהם משפחות גדולות ושאין להם הרבה כסף לשכור דירה לבד... בטח משכורת מגה הצנועה שלה עוד צריכה לפרנס את הוריה האתיופים וששת אחיה המסכנים...

מיכל חייכה. 'אני גרה בפ"ת. לבד. אני שוכרת שם יחידה. אתה יודע להגיע לכיוון צומת סירקין?...'

בזמן הנסיעה הם שוחחו. יותר נכון בעיקר איתי דיבר ודיבר. מיכל כמעט לא דיברה. היא סיפרה לו שהיא בת 23, היתה פעם דתיה, עכשיו לא, לומדת למכינה, ומעדיפה לעבוד במגה ולא בתור מלצרית, למרות שלהיות קופאית זה לא עבודה כל-כך סקסית אבל היא מעדיפה את זה כי זה משמרות הרבה יותר נוחות ובגלל כל התנאים הסוציאלים...

איתי לעומת זאת לא הפסיק לנסות להרשים אותה - איך כבר בגיל 28 הספיק לסיים בהצטיינות תואר ראשון במתמטיקה ומחשבים, על העבודה המעולה שלו בתור ראש צוות פיתוח, על זה שכבר קנה דירה נחמדה שרשומה על שמו, על זה שנכון שכרגע אין לו חברה אבל בחורות לא חסרות לו...

ואיכשהו הוא לא היה יכול שלא לשים לב שכמה שהוא לא מנסה להרשים אותה, מיכל מסרבת להתרשם ורק ממשיכה לחייך את החיוך שלה שפשוט חירפן אותו.

בצומת סירקין כיוונה אותו מיכל לתוך אחת השכונות הפחות מוצלחות של פתח-תיקוה ואחרי עוד כמה דקות של כיווני שמאלה ימינה היא אמרה לו - 'ברוך הבא לאדיס אבבה של המזרח התיכון - הגענו, אתה יכול להחנות...'