זן ואומנות אחזקת המנוש

לראשונה באותו ערב מיכל יכלה לחייך לעצמה.
הכל הלך לפי התוכניות. היא הרגישה חזקה, מאושרת, בשליטה מלאה.
בינתיים הכל עובד בדיוק כמו שהן תכננו. היא, עדי, וישראלה, שאמורות להגיע בכל רגע.
זה קורה. סוף סוף. וזה הרבה יותר מדהים, מרגש ומחרמן ממה שהן תמיד פינטזו.

מיכל הביטה בבחור הלבן שלכוד מתחת לישבנה ולברכיה.
מעניין איך היה מגיב אם היה יודע...
מעניין איך היה מגיב אם היה יודע שבעצם הכל מתוכנן. שהיא שמה את עינה על הבחור השחצן וגס הרוח הזה כבר לפני חודשים.
שהיא יודעת עליו הכל - הרי כשהוא חותם על הויזה הוא בעצם מגלה לה את כל עולמו: טלפון, מספר כרטיס אשראי, כתובת...

ושבמשך כמה שבועות היא רק חיכתה להזדמנות. והיא ידעה כשתבוא ההזדמנות היא תנצל אותה עד תום. ושהיא תהפוך את השחצן גס הרוח הזה לעבד הנרצע שלה.
לא. אין לא מושג שתוכנית זדונית לאילופו, לניצולו המוחלט ולהשלכתו מובס, מושפל וחסר תועלת בסיום תוכננה מראש.
הדבר היחיד שמיכל לא צפתה זה כמה היא תהנה מכל העניין.

מיכל קמה בזריזות מעל חזיהו של איתי. היא הבחינה בתחילתה של רטיבות על התחתונים שלו. היא נעמדה מעליו בפיסוק ונתנה לו דריכה קטנה לתוך הביצים. 'טוב כדאי מאד שתשתלט על עצמך עם החרמנות הזו ותפסיק לטפטף... עבד לבן...'
'אני אסביר לך את החוקים מעכשיו. זה מאד פשוט, ככה שגם סמרטוט לבנבן כמוך אמור להבין את זה בקלות....'
'יש לך הזדמנות אחרונה עכשיו להפסיק את כל העיניין וללכת הביתה לדירה היפה שלך בשכונת המשתלות... (מיכל חייכה למראה הבעת פניו המזועזעת. מאיפה לעזאזאל היא יודעת מאיפה הוא...) אם אתה נשאר פה אתה הופך מרגע זה לרכוש שלי, ושל החברות שלי.
גם הרכוש שלך הופך במהלך הסופש הקרוב לרכוש שלי ושל החברות שלי. אתה לא אמור להסתכל לנו בעיניים, אתה לא אמור לדבר בלי רשות, ואתה אמור לפנות אלינו אך ורק בתואר 'גבירה שחורה...'
'ברור, עבד לבן?'...
'כשמש...' מלמל איתי באושר מוחלט, מחכה בקוצר רוח להפוך לעבד של הנסיכה המדהימה.
מיכל במהירות דרכה שוב על מפסעתו. הפעם כיוונה היטב לכיוון הביצים התפוחות שלו. זעקת כאב נשמעה. איתי הבין את המסר.
'ברור כשמש גבירה שחורה...'
מיכל הוציאה בזריזות שתי חגורות מהארון ולפני שאיתי הספיק להביע מחאה הוא כבר היה קשור בידיו וברגליו לידיות של המיטה.
'תסתכל עלי טוב פעם אחרונה....' פקדה מיכל. איתי הביט בה בהשתאות.
'כי עד הודעה חדשה אתה לא הולך לראות אותי' היא שלפה צעיף מהמגירה וקשרה את עיניו. לראשונה הרגיש איתי באמת חסר אונים וקצת לחוץ.

נשמעו שתי דפיקות בדלת. ולאחריהן הדלת נפתחה. הדופקת לא חיכתה לאישור, ופשוט נכנסה. מיכל והאורחת החליפו נשיקות ואז האורחת התפנתה להתייחס לבחור הלבן ששוכב קשור על המיטה בעיניים מכוסות.
'אז אתה העבד הלבן החדש שלנו?...'
הישירות שלה חירמנה אותו מצד אחד והלחיצה אותו מצד שני. היא נשמעה לו קצת פריחה כזו, בדיבור שלה, הרבה פחות מתוחכמת ממיכל.
'כן... כן גבירה שחורה...' איתי בהחלט לא רצה עוד בעיטה בביצים. הוא הרגיש חסר אונים. פחות בגלל שהיה קשור ויותר בגלל שלא ידע עם מי הוא מדבר. איך היא נראית? מה היא לובשת, ואיפה היא עומדת עכשיו.

'אז אם אתה העבד שלי אז איך זה שאתה לא מלקק לי בין האצבעות של הרגליים?...'
איתי בתנועה אינסטנקטיבית פתח את פיו והוציא את לשונו. עכשיו היה לו ברור. הפרחה עומדת ממש מעליו. היא דחפה את כף רגלה שעדיין היתה בתוך כפכף גומי לתוך פיו.
גיא נקרע בין הטעם המגעיל של הגומי עם הריח החזק של כף הרגל של הפריחה שמעליו לבין התחושה החזקה של ההשפלה שהיא מעבירה אותו...

היא התכופפה לעברו. הוא היה יכול להריח את הבושם שלה. כמה שהתאמץ הוא לא זיהה אותו - זה לא היה אחד מהריחות שהצפונבוניות איתן יצא בד"כ היו משתמשות.
הוא הרגיש אותה קרובה מאד ואז הרגיש משהו רטוב נוזל על פיו הפתוח.

הוא שמע את הפריחה ומיכל צוחקות. לא היה לו ספק. הפריחה שחררה יריקה עסיסית לתוך פרצופו. לתדהמתו הוא לא הרגיש צורך לנקות את זה. הוא שלח את לשונו החוצה וליקק את שאריות הרוק מסביב לפיו בהנאה.

מיכל הביטה בשביעות רצון בחברתה. כן. גם השלב הזה עובד מעל המצופה. איתי נראה חרמן בטירוף גם על ישראלה, ובעיקר מבולבל וחסר אונים לחלוטין. מיכל תהתה מה היה מוכן איתי לעשות כדי שיסירו את הצעיף מעיניו. היא שמעה את חברתה אומרת. 'אז ככה, אני ישראלה, ואני מה זה לא מתוקה כמו מיכל, אז ממש ממש כדי לך לא להתעסק איתי ולעשות כל מה שאני אומרת בלי וויכוחים ובלי אוונטות למה אני רק מחכה כבר לצאת על הפרצוף האשכנזי שלך, ברור, נאץ'?...

איתי מלמל שכן גבירה שחורה, הספיק לחטוף עוד יריקה עסיסית מישראלה ישירות לתוך הפרצוף, לפני שנשמעה שוב דפיקה בדלת.