זן ואומנות אחזקת המנוש

אחרי האוכל הבנות נשכבו שלושתן על המיטה הרחבה. ישראלה הזמינה אותו להצטרף. הן קשרו לו שוב את העיניים והשכיבו אותו בינהן על המיטה.
הוא הרגיש ידיים נוגעות בו. בביצים, בירכיים, בחזה, בצידי הגוף. זה לא הפריע לו. להיפך. חוסר השינה, המתח, החרמנות של היממה האחרונה פתאום התנקזו למין שלווה סטואית. הוא שכב ונהנה מהמגע. הדבר האחרון שהוא שמע לפני שהוא נרדם היה הקול של ישראלה: 'מאמי נראה לי שהוא נרדם...'

כשאיתי התעורר הוא הרגיש שמשהו מוזר קורה. הוא לא ידע כמה ישן, מה השעה, או איזה יום היום. הוא העריך שזה שישי בערב אבל לא היה בטוח. הוא רק ידע שהוא היה זקוק לשינה הזו אחרי שנת הלילה החטופה שישן על הריצפה.

הוא הרגיש שמשהו מוזר קורה: הוא לא היה קשור, וגם הצעיף הוסר מעיניו. אבל לא זה מה שהיה מוזר. מה שהיה מוזר זה השקט שמסביב. הוא היה לבד. וזה היה לו לא נעים. הבוטות, הגסות והקולניות של ישראלה נעלמו. גם הערמומיות המפחידה של עדי.
הוא הסתכל סביבו. מנסה להבין איפה המלכודת. חייבת להיות מלכודת. הוא התפלל שתהיה מלכודת. אבל לא היתה: דלת הכניסה לא רק שלא היתה נעולה אפילו היתה פתוחה קצת. הרכב שלו חנה בחוץ, והמפתחות של האוטו שלו הונחו על השולחן.

הוא שמע ברז נפתח בשירותים. מיכל יצאה. היא אפילו לא טרחה להביט לכיוונו. כאילו היה אויר. היא ניגשה לכיוון השולחן לימודים שלה.

'מיכל?.. מה קורה.. איפה ישראלה ועדי?... מה קורה?....'
מיכל אפילו לא טרחה להביט לכיוונו כשענתה בלקוניות יבשה: 'הן הלכו. וגם אתה...'
איתי שאל באי נוחות. לזה הוא לא ציפה: 'מה זאת אומרת הלכו, ולאן גם אני?...'
מיכל, ממשיכה לא להסתכל אפילו לכיוונו ענתה: המפתחות שלך על השולחן, הארנק שלך באוטו. תלך. שלום. ביי ביי. מה לא מובן?...'

איתי הרגיש כאילו דוחפים לו סכין בבטן. לא. הוא לא מתכוון לוותר על שלושת הנסיכות שלו בקלות.
'אבל מיכלי...'
מיכל קטעה אותו בקרירות: 'השתעשנו בך, מיצינו, אין לי יותר עניין בך. אני מבקשת שתעוף לי מהדירה'
איתי הביט בה ביאוש. קרוב לדמעות. היא היתה כל-כך סקסית - בג'ינס, קפוצו'ון סגול, ללא איפור ועם שיער אסוף ברישול.

בצעד נואש זינק איתי לכיוון מיכל, יורד על ברכיו, נאחז בשתי ידיו בקרסולה ומתחיל לנשק את רגלה.

'מיכלי אני מתחנן לפנייך, אל תעזבי אותי, תשאירי אותי פה. אני מוכן להיות עבד שלך, אני מוכן להיות סמרטוט שלך אני אעשה הכל, רק תני לי להשאר איתך, איתכן... אני מתחנן... אני אתן לכן את הדירה שלי, את האוטו, הכל, כמו שביקשתן...'

מיכל שחררה את רגלה מאחיזתו בבעיטה. זו לא היתה בעיטה על מנת לבעוט. זו היתה בעיטה של שאט נפש. לראשונה היא הסתובבה לכיוונו, ודיברה אליו. קולה היה קר, וחתך בבשרו:

'כמו שאמרתי, מבחינתינו מיצינו את המשחק, ואין לי עניין לראות אותך יותר, השימוש בך, מבחינתנו נגמר, ואתה יודע מה? אתה מגעיל אותי. ואם אתה חושב שאנחנו צריכות את הדירה שלך או את האוטו שלך או את הכסף שלך אתה אפילו יותר פאתטי ועלוב ממה שחשבנו. אני נכנסת להתקלח. כשאני יוצאת אני רוצה שלא תהיה פה.

מיכל קמה. בדרך למקלחת הספיקה לדרוך בנונשלנטיות על איתי. להעצר מעליו, לירוק עליו ולומר: 'וזה, ד"ש מישראלה...'