במשך שבוע איתי לא תפקד. הוא לא תפקד בעבודה. בקושי אכל, בקושי ישן, וכשכבר ישן היה חולם על שלוש הדיוות שמשפילות אותו, ואז היה מתעורר ומנסה להרדם שוב כדי להמשיך לחלום.
הוא לא יצא עם חברים, הוא לא ענה לטלפונים, הוא פשוט ניתק את עצמו מהעולם.
הוא התגעגע. בטירוף.
לא היה לו טלפון של אף אחת, לא כתובת אימייל, לא מסנג'ר, לא פייסבוק - אפילו איך להגיע למיכל שוב לא היה לו מושג, בטיפשותו הוא אפילו לא שם לב לכתובת שלה ולנווט שוב בסמטאות השכונה ההיא בפ"ת נראה לו חסר סיכוי.
בסוף אותו שבוע היה לאיתי ברור שהוא חייב לראות אותה. לפחות עוד פעם אחת. להגיד לה שהוא אוהב אותה. ומעריץ אותה. את שלושתן. להתחנן לעוד סיכוי. לא היה לו איכפת איך היא תגיב כשתראה אותו שוב. אבל הוא ידע שהוא חייב.
באותו ערב נסע איתי לעשות קניות במגה.
הוא נסע כחצי שעה לפני הסגירה. היא היתה שם. בקופה הצדדית. עם חלוק מגה אדום, משקפיים מורתיות, ושיער אסוף בקוקו שמרני. ממש סמוך לסגירה, כשהקופה של מיכל כבר היתה ריקה הוא העז לגשת.
היא העבירה את המוצרים שלו אפילו בלי להרים את עיניה לכיוונו. היא לא נראתה מוטרדת, נלחצת או מופתעת. פשוט אדישה.
'תקשיבי מיכל אני חייב...'
מיכל קטעה אותו: 'יש לי פה משהו בשבילך ששכחת'. היא הוציאה מתחת לדלפק שלה דיסק ונתנה לו.
'זה מזכרת קטנה מהסופ"ש שהיה לנו...'
מיכל התקרבה אליו קצת ואמרה: 'אם עוד פעם אחת אני אראה אותך, אשמע אותך, או אריח אותך, פה או בכל מקום אחר הדיסק הזה יופץ בין כל מכרייך, יש לי 5 שניות להעלם מפה והפעם לצמיתות...'
מובס ושבור המשיך איתי ללכת כששמע קול מאחוריו.
'ואיתי...' הוא הסתובב בתקוה 'פעם הבאה כשאתה פוגש קופאית אתיופית בסופר תתייחס אליה בבקשה בכבוד...'
לפני 15 שנים. 29 בינואר 2009 בשעה 21:24