סיפורי ניו יורק, או עלילות שרון בתפוח הגדול

אני אוהבת להשתמש במחטים בסאדו, למרות שכבר כמה זמן לא עשיתי זאת.

אני זוכרת איך לפני איזה עשר שנים, עוד כשהייתי בחיפה, הייתי מגייסת את הפרצוף התמים ביותר שלי (ויש לי פרצוף תמים...תאמינו או לא), וצועדת כל פעם לבית מרקחת אחר כדי להסביר למוכרים ש"אהה... שלחו אותי להביא מחטים עם פקקים כתומים...אמרו שתדעו איזה סוג", והייתי יוצאת עם קופסת מחטים בהם הייתי עושה שימוש.

אחד מהדברים שאפשר לעשות עם מחטים, וגם עם מסמרים אבל זה סיפור אחר, הוא "פרפר", כלומר, לוקחים את "החבילה" של העבד, מעבירים את כולה דרך עיגול בלוח גבס, או עץ או מה שמתאים, ו"ממסמרים" או תוקעים מחטים דרך שק האשכים תוך כדי מתיחתו, כך שזה אמור להראות כמו כנפיים של פרפר.
לי הייתה את הגרסה שלי, הברבור, אותו רעיון של פרפר רק חי יותר זמן (סתם, בדיחה, אולי לא מצחיקה אפילו). זאת אומרת מתחילים עם הפרפר, ואז מחכים עד שהעבד יתגרה מספיק, ותאמינו לי זה קורה, ואז יוצא ברבור נחמד עם צואר מאורך במידה זו או אחרת, כשהכנפיים בעצם נראות כמו הנוצות שלו. ויזואלית זה נראה מאוד חביב, בייחוד עם מגוונים בצבעי המחטים (כלומר בקוטר שלהם, לכל קוטר צבע שונה).

ואם כבר במחטים עסקינן, אז טריק חביב שלמדתי באיזה שעור מחטים למתקדמים בו הייתי (כן, ברצינות, יש להם כזה) שהינו מתאים לחגים: המצרכים הדרושים: שתי מחטים, שני פעמונים קטנים (כמו כאלו שתופרים על כובעים של ליצנים בפורים), חוט דיג, זוג כפפות, חומר חיטוי, אחת מלכה ואחד עבד.
מכניסים מחט דרך העור שבכתף של העבד כך שהקצה שלה עובר את הצד השני של העור ומשאירים אותה שם, (אני אחסוך ממכם את כל ההרצאה על חיטוי, כפפות וכו'), מעבירים את חוט הדיג דרך צד הפקק של המחט, והחוצה אל צידה השני, מה שגורם בעצם לחוט להיות מועבר דרך העור של הכתף, מוציאים את המחט, אבל החוט נשאר בעור, מחברים לחוט פעמון וקושרים אותו, חוזרים על הפעולה עבור הכתף השניה. דבר זה מותיר לנו את העבד שלנו כשהוא מקושט בפעמונים, והוא יכול להשמיע קולות צלצול נעימים כל פעם שהוא זז.