לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפורי ניו יורק, או עלילות שרון בתפוח הגדול

תיאור חוויות מעניינות מתחום הבדס"ם שהתמזל מזלי לחוות בשנותי בניו יורק.
לפני 14 שנים. 1 באפריל 2010 בשעה 19:31

מ' המתוק היה בן זוג וסאב מדהים.
אחת מהתקופות שהכי אהבתי היו כאשר התגוררנו ביחד. אירוע פשוט כמו ארוחת בוקר לפני יציאה לעבודה היה הופך לכיף גדול.
לי כבר יצא לחוות יחסי בדס"ם שהיו יותר לכיוון של 24/7, אבל למעשה כשגרים ביחד אז זה הופך להיות פשוט יציאה וכניסה לתוך הסאדו בלי להזדקק לתיאום של סשן בשעה קצובה, פשוט עוברים במהירות משלב ונילה לשלב בקטע וחזרה.
ל-מ' לקח זמן להתרגל, הוא היה רגיל שסשן זה אירוע מוגדר וקבוע. בהתחלה הוא היה בהלם כל פעם כשזה קרה. אחר כך הוא למד לאהוב את זה.
אני אהבתי להוציא אותו קצת משיווי משקל, רגע היינו יושבים ולוגמים כוס קפה של בוקר כשהוא יושב על הכסא מולי והרגליים שלי מונחות עליו, ורגע שני הייתי מצווה עליו להניח את הקפה שלו, לרדת על ברכיו ולשמש כשולחן הקפה שלי.
או ששניה אחרי שסיימנו שיחה בענייני היום הייתי משכיבה אותו על הרצפה מתחת לחלון בסלון, עומדת עליו ומתבוננת על הנוף היפהפה של מנהטן והמכוניות שעוברות למטה מלאות באנשים בדרכם לעבודה, הוא היה נכנס לספייס שלו, רגוע, נהנה, מגורה. ואז כעשר דקות אחרי מעיפה מבט בשעון, רואה שמאוחר, מצווה עליו לקום, לשים עליו את החליפה והעניבה, מתלבשת לעבודה בעצמי ושנינו יוצאים לעבודה, הליכה משותפת של כרבע שעה ואז כל אחד פונה לדרכו, כאילו כלום, כאילו מתחילים בוקר רגיל, אבל לשנינו מטען משותף של כל מה שהתרחש בינינו לפני שחזרנו לחיים הרגילים.

לפני 14 שנים. 28 במרץ 2010 בשעה 20:03

אני אוהבת להשתמש במחטים בסאדו, למרות שכבר כמה זמן לא עשיתי זאת.

אני זוכרת איך לפני איזה עשר שנים, עוד כשהייתי בחיפה, הייתי מגייסת את הפרצוף התמים ביותר שלי (ויש לי פרצוף תמים...תאמינו או לא), וצועדת כל פעם לבית מרקחת אחר כדי להסביר למוכרים ש"אהה... שלחו אותי להביא מחטים עם פקקים כתומים...אמרו שתדעו איזה סוג", והייתי יוצאת עם קופסת מחטים בהם הייתי עושה שימוש.

אחד מהדברים שאפשר לעשות עם מחטים, וגם עם מסמרים אבל זה סיפור אחר, הוא "פרפר", כלומר, לוקחים את "החבילה" של העבד, מעבירים את כולה דרך עיגול בלוח גבס, או עץ או מה שמתאים, ו"ממסמרים" או תוקעים מחטים דרך שק האשכים תוך כדי מתיחתו, כך שזה אמור להראות כמו כנפיים של פרפר.
לי הייתה את הגרסה שלי, הברבור, אותו רעיון של פרפר רק חי יותר זמן (סתם, בדיחה, אולי לא מצחיקה אפילו). זאת אומרת מתחילים עם הפרפר, ואז מחכים עד שהעבד יתגרה מספיק, ותאמינו לי זה קורה, ואז יוצא ברבור נחמד עם צואר מאורך במידה זו או אחרת, כשהכנפיים בעצם נראות כמו הנוצות שלו. ויזואלית זה נראה מאוד חביב, בייחוד עם מגוונים בצבעי המחטים (כלומר בקוטר שלהם, לכל קוטר צבע שונה).

ואם כבר במחטים עסקינן, אז טריק חביב שלמדתי באיזה שעור מחטים למתקדמים בו הייתי (כן, ברצינות, יש להם כזה) שהינו מתאים לחגים: המצרכים הדרושים: שתי מחטים, שני פעמונים קטנים (כמו כאלו שתופרים על כובעים של ליצנים בפורים), חוט דיג, זוג כפפות, חומר חיטוי, אחת מלכה ואחד עבד.
מכניסים מחט דרך העור שבכתף של העבד כך שהקצה שלה עובר את הצד השני של העור ומשאירים אותה שם, (אני אחסוך ממכם את כל ההרצאה על חיטוי, כפפות וכו'), מעבירים את חוט הדיג דרך צד הפקק של המחט, והחוצה אל צידה השני, מה שגורם בעצם לחוט להיות מועבר דרך העור של הכתף, מוציאים את המחט, אבל החוט נשאר בעור, מחברים לחוט פעמון וקושרים אותו, חוזרים על הפעולה עבור הכתף השניה. דבר זה מותיר לנו את העבד שלנו כשהוא מקושט בפעמונים, והוא יכול להשמיע קולות צלצול נעימים כל פעם שהוא זז.

לפני 14 שנים. 24 במרץ 2010 בשעה 12:17

ג'ורג' הוא ג'נטלמן אנגלי מבוגר שגדל כתוצר של מערכת החינוך הפנימייתי הבריטית כשעוד היה נהוג שם לחלק עונשים גופניים, בעיקר חבטות עם קיינים וספנקינג עם פאדלס מעץ.

הוא סיפר לי שעוד כשהיה ילד היה נהנה מאוד מהעונשים הללו, והיה גם מתנהג לעיתים בשובבות כדי לזכות בספנקינג.

ידיד משותף שלנו סיפר לו עלי והתעקש שהוא חייב להכיר אותי אז באחת מהגיחות שלו לניו יורק נפגשתי איתו ושמעתי ממנו סיפורים מרתקים שלוו בציורים מקסימים שהוא נהג לצייר שכללו סצינות של קיינינג וספנקינג. מאוחר יותר, כשהכרנו טוב יותר הוא צייר כמה ציורים בהם אני הייתי הצד שביצעע את הענישה הגופנית, זה היה חינני ביותר ושמרתי את העותקים של ציורים אלו. פעם שלחתי אותו למשימת מחקר: לצייר לי ציור לגבי איך הייתי נראית אם הייתי מנהלת פנימיה בשנות השלושים של המאה הקודמת ובתקופות שונות בהסטוריה, לאחר מחקר מעמיק בספריה הוא שלח לי ציורים עם תלבושות שונות שהיו נהוגות בתקופות השונות.

באותו הזמן לא ממש ידעתי לעשות קיינינג טוב, אז ביקשתי ממנו שידריך אותי, וגיליתי שאני מאוד מתחברת לכל העניין של ענישה משמעתית, כלומר, קיינינג וספנקינג אשר מכוונים לתיקון התנהגות ואינם כוללים רכיב אירוטי (כמובן שזה "עושה משהו" לשני הצדדים אחרת לא היו מעורבים בפעילות, אבל הדגש הוא על התנהגות נאותה, חינוך, נימוסים והבנה שהשימוש בענישה הוא למטרות חיוביות של הפיכת העבד לאדם טוב יותר.)

ג'ורג' הוא גם בנאי מקצועי של קיינינג, שמוצריו מבוקשים ביותר ויפים מאוד כמו גם איכותיים ביותר ונוטים הרבה פחות להשבר. לשמחתי הוא הכין לי כמה וכמה קיינים בהם השתמשתי רבות.
לאחר מכן יצא לי לפגוש אותו פעם בכמה חודשים כשעצר לכמה ימים בניו יורק בדרכו בין שני הבתים שלו, הוא גר בארצות הברית בחורף ובקיץ הוא גר באיסלנד. בכל פעם הוא היה מביא לי רשימה עם עבירות אותן ביצע ואני הייתי מחליטה מה העונש הראוי על כל עבירה.

דבר שאני מאוד אוהבת בסצינות של ענישה משמעתית הוא הקפדה על לבוש ההולם את הסצינה. התפקיד שאני הכי אוהבת הוא "Headmistress", כלומר מנהלת פנימיה. זה מאפשר לי ללבוש את המראה המהוגן שלי הכולל pencil skirt, חולצת מכופתרת, נעלי סירה ושער אסוף באופן קפדני, לפעמים אני מוסיפה משקפיים להשלמת המראה.

לפני 14 שנים. 18 במרץ 2010 בשעה 12:56

אני ממשיכה את העלילות שלי ושל ש' באמסטרדם. ואני אחזור ואומר שאני חושבת שכתבתי על זה כבר לפני הרבה שנים, קצת אחרי שחזרתי מהטיול, אז אם זה נשמע מוכר...

ביום שבת בסביבות 11 בלילה החלטנו לעשות קצת השפלה פומבית. לצורך העניין החלטנו ללכת לרובע החלונות האדומים ובחרנו שעת לילה כדי להפחית למינימום את האפשרות להתקל באנשים תמימים מדי.
כשהגענו לרובע החלונות האדומים הוצאתי את הקולר והרצועה של ש' ושמתי אותם על צווארו.

סתם בתור אנקדוטה שאינה קשורה לסיפור, כשהצגתי בפני ש' את הקולר שלו, שניתן לו כהפתעה בטיול לאמסטרדם, רציתי שעל הקולר יתנוסס תו עם הפרטים שלו, כמו שיש לכלבים אמיתיים על הקולר. הלכתי לחנות שעושה תגיות כאלו עם חריטה, בחרתי תגית כחולה וחמודה, וביקשתי מהם שיכתבו עליה "ש' (הכינוי המלא כמובן) - שייך לשרון" ואת התאריך שבו תכננתי לתת לו את הקולר. המוכר בחנות שמע מה אני רוצה לכתוב וניסה לתקן אותי כשהוא מציין שנהוג לכתוב את הכתובת של הבעלים כדי שיוכלו לאתר אותי אם הכלב ילך לאיבוד. מכיוון שחשבתי לעצמי שאין ממש חשש שהכלב ילך לאיבוד הודיתי לו על ההערה אבל התעקשתי שיכתוב מה שאני רציתי...

שמתי את הקולר על צווארו של ש', חיברתי את הרצועה ומכאן החל מסע מופלא שנמשך כשעתיים ברחובות רובע החלונות האדומים של אמסטרדם. התחלתי ללכת איתו ברחובות, כשכל פעם כשעברה על פנינו קבוצת אנשים (שוב, אלו אנשים שהגיעו לרובע החלונות האדומים, כך שהנחתי שהם בנויים לחוויה הזו). הצגתי בגאווה את ש' עם הקולר, בדרך כלל לכל מצהלות האוכלוסיה שמסביב. התברר גם ש-ש' הפך להיט בקרב הנשים העובדות שהציצו אלינו מאחורי החלונות. שוב, בכל פעם סובבתי אותו כך שיראו אותו מכל צדדיו, לעיתים הוא גם קד קידה. בכמה מקרים הנשים ביקשו, וקיבלו רשות ממני כמובן, לצאת לרחוב ולחבוט בו קצת. זה היה מאוד משעשע ובלתי צפוי.

לאחר מכן נכנסנו לפיצריה מקומית, שחוץ מהמגישים לא היו בה לקוחות. אני ישבתי על אחד המושבים, כשש', הם הקולר, התיישב על הרצפה לצידי, כאילו היה כלב אמיתי בסיבוב עם הבעלים שלו. המלצרים מאוד נהנו מהמחזה ויצאו מגדרם להעניק לי שירות מצויין תוך שהם שואלים אותי על ה"יצור" שלמרגלותי.

גמרתי את הפיצה והמשכנו לנו לכיוון של אחת מהחנויות לממכר צעצועי מין שהיו פתוחות בשעה מאוחרת זו של הלילה, כנראה שהם יודעים שאפשר לעשות עסקים לא רעים גם בשעה זו של הלילה. נכנסתי לחנות כשש' בעקבותי, הושבתי אותו על הרצפה והתיישבתי עליו כמו על כיסא מול אחד מהמדפים תוך שאני בוחנת את הסחורה. מיד נגש אלי אחד מהמוכרים והציע את עזרתו ובסופו של דבר יצאתי מהחנות עם שוט קטן וחביב עם זנבות בצבע ורוד ועם מצבטי תלתן לפטמות.

אחד הרגעים הסוריאליסטים ביותר התרחשו כאשר התקרבה לכיווננו קבוצה של גברים אנגליים בגיל העמידה. הם היו עם חליפות ועניבות. עברנו על פניהם ושמענו אותם צוחקים. אני הסתובבתי כדי להציג את ש' בפניהם, אבל הם חשבו שאני כועסת על התגובה שלהם והתנצלו בפני. זה היה מאוד מוזר שהם, האנשים הרגילים, חשו צורך להתנצל בפנינו...רק באמסטרדם.

חזרנו למלון מתוך תחושת אופוריה, עשינו משהו שפינטזנו עליו זמן רב והאמת, שהמציאות עלתה על הפנטזיה.

לפני 14 שנים. 16 במרץ 2010 בשעה 8:12

אוקי, אמסטרדם חורגת לכאורה מנושא הבלוג שהוא ניו יורק, אבל העיר המקסימה הזאת וחמשת הימים שביליתי בה עם העבד המקסים שלי ש' ראויים לאיזכור.

אני חושבת שפעם, לפני שנים, כתבתי אפילו תיאור של הטיול החביב הזה, אז מי ממכם שנמצא בפורומים כבר שנים וזוכר יכול לדלג...

ש' הוא העבד איתו הייתי בקשר הכי הרבה זמן, הוא היה מקולר לי שנים רבות ואנחנו עדיין שומרים על קשרי ידידות.
נסעתי איתו לאמסטרדם די בתחילת הקשר שלנו, עוד כשהייתי בארץ. לפני הנסיעה עשינו תכנון מקיף של פעילויות שנרצה לעשות שם, הרי התכנון לפעמים הוא מאוד כיפי כשלעצמו.

פגשתי אותו בשדה התעופה סכיפהול כי הוא לא הגיע מהארץ ונסענו למלון החביב בו שהינו במהלך הביקור.

בערב הראשון יצאנו למסעדה מאוד יוקרתית. כשהגיעה המלצרית החיננית שלנו לקחת את ההזמנה היא מיד פנתה אליו כדי שיזמין בשביל שנינו, אבל הבהרתי לה שאני אהיה זו שמזמינה. הזמנתי לעצמי ארוחה מאוד יפה ומגוונת ואז אמרתי לה שהוא יאכל רק ירקות חתוכים בלי כלום, היא נראיתה במצוקה קלה וניסתה לברר מה הוא יאכל עם הסלט, אמרתי לה שהוא לא יאכל כלום, רק ירקות חתוכים.

המנות התחילו להגיע, שלי מוגשות באופן מקסים ונראות מגרות והוא הסתפק בירקות שלו. מדי פעם המלצרית חזרה אלינו כדי לשאול אם הוא בכל זאת רוצה משהו, וכל פעם אני עניתי עבורו שהוא בסדר. ישבנו בשולחן צדדי והשתמשתי בעובדה שעל השולחן הייתה פרושה מפה ארוכה כדי להפיל "בטעות" מזלג מתחת לשולחן (את המזלג שלו כמובן...למה ששלי יתלכלך) והוא ירד במהירות להרים אותו וניצל את ההזדמנות לנישוק מגף אחד שלי. כשהוא חזר להתיישב הבהרתי לו שהמגף השני שלי חש מקופח (אני אוהבת סימטריות) והוא שב למטה ונישק גם את השני.

בסוף הארוחה הוא עשה דבר יפהפה שהתאים לצורת החשיבה שלו ושאל אותי כמה נהניתי בארוחה, אמרתי לו שמאוד נהניתי אז הוא השאיר למלצרית טיפ גדול במיוחד כי אני נהניתי במיוחד (יש לו לב זהב ל-ש').

כבר היה בערך עשר בערב ומתחת למסעדה הייתה כיכר מאוד יפה שבה היו לא מעט אנשים. אנחנו התיישבנו על ספסל בכיכר, יותר מדוייק אני ישבתי על הספסל והוא ישב למרגלותי. תכננו בהתחלה שאם נשב בחוץ הוא ינסה מדי פעם להגניב איזה ליקוק למגב כשאנשים לא יסתכלו. הדבר המדהים שקרה, ואני מניחה שיכול לקרות בעיקר באמסטרדם ולא במקומות אחרים, גם לא בניו יורק שהיא הרבה יותר שמרנית, זה שאף אחד לא שם לב אלינו. לידינו בכיכר היה נער ששיחק בכדור והקפיץ אותו על הברך ועל הראש שלו (והוא באמת היה די טוב). כולם התרכזו בו. באיזשהו שלב הבנו שאנחנו לא האטרקציה ו-ש' התחיל ללקק ולנשק את מגפי בלי להסתיר את זה. כך ישבנו לנו שם, באמצע כיכר הומה אנשים, כשהוא למרגלותי ומלקק את מגפי וגם מי שראה בכלל לא התייחס, הילדון עם הכדור עניין אותם הרבה יותר. אני חייבת להגיד שהיה חלק בי שנפגע 😄

ישבנו שם באותו ערב נעים ונהנינו לנו מהפעילות בינינו.

עד כאן הערב הראשון באמסטרדם.

לפני 14 שנים. 13 במרץ 2010 בשעה 12:49

ליידי אלן היא אישה מקסימה מניו ג'רזי שיש לה את "בית הספר לנימוסים ולהליכות לסיסיות של ליידי אלן" שבו היא עוזרת לגברים למצוא ולטפח את הצד הנשי שלהם. היא גרה עם המשפחה שלה (בעל ושני ילדים) ועם טרנסג'נדרית חמודה מאוד.
באים/באות אליה סיסיות רבות והיא מעבירה להם שעורי איפור, לבוש, התנהגות והיא מקיימת גם מסיבות תה שבהן היא מזמינה נשים שולטות והסיסיות מגישות ומשרתות אותן.
פעם בשנה היא מקיימת את תחרות הסיסי-מייד השנתית שלה שהיא מעין תחרות יופי והתנהגות עבור סיסיות.

* דרך אגב, סיסי הם נשלטים הלבושים בבגדי נשים ובדרך כלל באיפור נשי, הן יכולות להיות לבושות כילדות או כמבוגרות. סיסי מייד היא מעין משרתת צרפתיה כזו. מה שאני מאוד אוהבת בסיסיות, לפחות מרבית אלו שיצא לי להכיר, זה שהן משקיעות המון בלהראות מדהים, יש להן את התלבושות הכי מדהימות והן מאוד אוהבת לשרת נשים שולטות. באופן כללי אני מוצאת שהן מפיצות שמחה ונעימות. באזור ניו יורק יש כמה סיסיות מאוד מפורסמות שחיות לגמרי מחוץ לארון. לי כבר יצא לפגוש אחת מהן מהדסת לה במורד השדירה השביעית בלבוש מלא של ילדה עם חצאית, שמשיה, קוקיות, נעלי "הקוסם מארץ עוץ", הכל.

ונחזור לליידי אלן, אני הכרתי אותה דרך עבד שלי שהלך אליה לשעורים. וקיבלתי הזמנה להיות בקהל של התחרות. הגעתי למקום, היו שם חמש סיסיות שהתחרו בטקס עצמו, עוד כמה תומכים שלהם, חברות צוות השופטים, ועוד כמה שולטות שהוזמנו לצפות.
היה אחר צהריים מקסים. בהתחלה הן הציגו את התלבושות המדהימות שלהן, לאחר מכן כל אחת מהן הציגה תבשילים שעשתה. ולסיום כל אחת ענתה על שאלות שנשאלה (לא בנוגע לשלום עולמי). אחר כך סתם ישבנו ופטפטנו ובסופו של דבר הוכתרה הזוכה בתחרות וקיבלה את הסרט שלה.
קטע מבדר אחד התרחש בשלב שבו ישבנו וחיכינו שהתחרות תתחיל. אני ישבתי כשלידי הכלב (האמיתי) של בעלת הבית. וליטפתי אותו מבלי לשים לב. אחד מהנשלטים שישבו בקהל הסתכל לעברי ואמר שהיה בשמחה מתחלף עם הכלב. אמרתי לו שכשהכלב ילך הוא מוזמן להגיע...ואכן כשהגיע תורו הוא השתרע למרגלותי בתנוחה כלבית וזכה לליטופים.

דבר נוסף שאני אוהבת בסיסיות זה שהן מוציאות ממני את מיטב הנשיות שלי, כי זה פשוט מבאס להיות לבושה פחות יפה מהן, והן משקיעות כל כך. אז הגעתי בשמלה יפה (לא שמלת פטיש, זה לא הולך באירועים כאלו, אלא שמלה אביבית חמודה) מניקור ופדיקות מוקפדים, עליהם קיבלתי מחמאות רבות.
לקינוח האירוע זכיתי למסג' רגליים מפנק, מהסוג שמקבלים מנשלטים שבאמת אוהבים את הרגל הנשית.

לפני 14 שנים. 6 במרץ 2010 בשעה 14:59

כדי לבצע את הפרזנטציה הייתי צריכה "קורבנות" כדי להדגים עליהם. המועמד הטבעי היה העבד שלי ובן זוגי באותו הזמן אבל הייתי צריכה עוד אנשים כדי לעשות את זה מעניין. פרסמתי כמה הודעות אבל לא היו מועמדים מתאימים,
בסופו של דבר גייסתי גם את ג'ון החמוד שתמיד מוכן להתנדב, אם כי ידעתי שמעבר לעזרה בסיסית הוא לא יועיל בתחום הזה כי משום מה הוא תמיד פחד שאם אני אעשה עליו טרמפלינג אני אשבור אותו, והוא גם היה כל כך רזה שפשוט קשה לעמוד עליו. הצטרפה אליו לשמחתי הרבה גם קיטי, שהייתה שפחה חמודה מאוד ומזוכיסטית מאוד והסכימה שאני אעשה איתה סיזורינג, אני מאוד הערכתי את זה כי אף פעם לא עשיתי סיזורינג לאישה וזה נראה לי מאוד מדליק. את המתנדב הרביעי לא הכרתי אבל הוא הבטיח לי שהוא מאוד מנוסה וקבענו להפגש כחצי שעה לפני המצגת כדי שאסביר לו מה תפקידו. בסופו של דבר הוא התגלה כמועמד המושלם.

הגיעה שעת המצגת, לשמחתי גיליתי שויקטור סידר את האולם באופן המתאים ביותר, כך שאני הייתי במרכז על שורה של מזרונים כמו שיש בזירות אגרוף והקהל היה מצדדי.
החלטתי להתחיל במשהו דרמטי, כך שתוך כדי שאני מציגה את עצמי בהתחלה, מ', העבד שלי, נעמד על ארבע, אני טיפסתי עליו עם מגפי העקב שלי ואת כל הרצאת הפתיחה נתתי כשאני עומדת עליו. זה אכן היה דרמטי.

לאחר מכן ביצעתי מעין "הצגת תכלית" שהייתה שילוב של טרמפלינג, בעיטות, וסיזורינג בכוריאוגרפיה שתכננתי אותה מראש.

אחרי חלק הפתיחה התחלתי להסביר על כל תחום תוך מתן דגשי בטיחות. מכיוון שהחלק עם הוראות הבטיחות הוא בדרך כלל משעמם, אבל הוא די הכרחי, בייחוד כשעוסקים בתחומים כאלו שיכולים להחשב קיצוניים, החלטתי להשתמש בשניים מהמתנדבים שלי כ"שלד אנושי" כשאחד עומד בתחתונים בלבד ואני מדגימה עליו את חלקי הגוף השונים והשני שוכב על הרצפה תוך שאני מראה איך ואיפה אפשר לדרוך, כולל כמה מקומות שהינם ממש למתקדמים, והדגשתי זאת, אבל הם תמיד נראים מאוד דרמטיים וישנם עבדים שמאוד אוהבים כשדורכים עליהם (למשל על הראש, יש עבדים שנכנסים לספייס הסטרי כשעומדים להם על הראש עם מלא משקל הגוף, אבל חייבים לעשות את זה מאוד בזהירות).

החלק של הבעיטות הוציא אנחות אאוץ' קולקטיביות מהקהל, אם כי לא מהקורבנות, בייחוד הבעיטות באזורים הגבריים הרגישים במיוחד. שוב ציינתי לעצמי ולקהל כמה מדהימים היו המתנדבים שלי.

בסיזורינג גולת הכותרת הייתה כמובן קיטי, יש משהו מאוד מגרה בשפחה יפה מאוד שנמצאת בין הירכיים שלי. קיטי הייתה מאושרת בהיותה אקסהביציוניסטית. לפעמים הכיף בסיזורינג הוא כשאני מנסה לאתגר את הסאבים שלי בכך שאני לוחצת בכל הכוח ורואה מי יישבר ראשון, אני אתעייף או שהם יכנעו (כניעה מסומנת על ידי שלוש טפיחות על הירך שלי). קיטי החזיקה מעמד די הרבה זמן לפני שנשברה. אבל המתנדב אותו הכרתי רק לפני המצגת הצליח להתיש אותי וקיבל על כך מחמאות.

החלטתי לסיים את המצגת בהפעלת הקהל, ומה שעשיתי זה הזמנתי את כל הגברים בקהל המעוניינים בכך להגיע למזרונים ולהשכב אחד ליד השני כך שהם יצרו מרבד אנושי. התנדבו כשבעה גברים. ואז הזמנתי נשים מתנדבות מהקהל כדי לעבור עליהם. התחלנו באלו שעשו זאת ברגליים יחפות, ולסיום היו שתי נשים עם עקבים רציניים, ואז הייתה פרישה של שני עבדים. משני צידי ה"מרבד" עמדו שני עבדים נוספים שהושיטו ידיים לגברות כדי לעזור להן ללכת בביטחון.
בנוסף היו כמה מתנדבות לבעוט בעבדים, אבל כאן כבר דאגתי שהעבדים שנבעטו יהיו המתנדבים המקוריים שלי כי צריך לדעת לקחת את הבעיטות.

לדעתי החלק האחרון הזה שנמשך כרבע שעה היה שיא הערב, כולם נהנו וצחקו והקהל בהחלט נהיה חלק מההופעה.

לאחר המצגת נשארנו לערב מהנה בפאדלס. בסופו של דבר המצגת הייתה הצלחה ומאוד נהניתי להעביר אותה.

לפני 14 שנים. 1 במרץ 2010 בשעה 13:50

יש בניו יורק כמה ארגוני בדס"ם שונים שמביאים אנשים שיעשו פרזנטציות בנושאי בדס"ם שונים. אחד מהם נקרא DSF (Dom Sub Friends. מנהל אותו בחור חביב שמכונה סיר ויקטור. הארגון מציג כל שבוע ביום שישי פרזנטציות בהשתתפות כשבעים צופים, בדרך כלל מדובר במעין שיעור של שעה וחצי הכולל סקירה של הנושא, נושאי בטיחות והדגמות והמנחים מתחלפים כל פעם. כבר יצא לי לראות שם הצגת נושאים מגוונים כמו מחטים למתקדמים, משחקי תפקידים, CBT, ממיפיקציות ועוד ועוד.
בכל מקרה הצעתי לסיר ויקטור לעשות פרזנטציה באחד מהנושאים האהובים עלי שהוא שליטה באמצעות הרגלים (פירוט בהמשך) והוא שמח על ההצעה.
במקור רציתי לעשות מצגת רק על טרמפלינג אבל החלטתי להרחיב קצת את הנושא. בסיכומו של דבר הנושאים עליהם עברתי ואותם הדגמתי היו טרמפלינג, סיזורינג, בעיטות והערצת רגליים כפויה.שמה של המצגת הייתה: "שליטה באמצעות רגליים, או הרגל המנענעת את העבד היא הרגל השולטת בעולם."
ועכשיו לקצת הסברים על כל נושא:

טרמפלינג:
דריכה על אנשים. כלומר לעמוד עליהם או ללכת עליהם כשהעבד משמש כמרבד אנושי. אני הרחבתי את זה גם לישיבה על העבד וקפיצות עליו. זהו אחד מהתחומים האהובים עלי. זה הרבה יותר משמח אותי לשבת או לעמוד על עבד במקום על רצפה או על כורסא. אני גם מאוד אוהבת סוגי שליטה בהם השליטה היא פיזית לחלוטין, כלומר כשאני עומדת על עבד, הוא כמו שטיח למרגלותי ואני מתנשאת מעליו עם כל 183 הס"מ שלי (בלי עקבים) מבנה הכוח ברור בלי שום צורך במילים או בהסברים. ולחובבי טרמפלינג אמיתיים זה פשוט מרגיש הכי נכון בעולם.

סיזורינג:
תפיסה של העבד במקומות שונים בגופו בין הירכיים של הדומית והפעלת לחץ באמצעות הירכיים. אפשר לעשות סיזורינג על אזור הראש (נא להפסיק לרייר...), לרוחב הבטן, על הידיים או על הירכיים. והאמת שאחרי שנים רבות בחדר הכושר יכולות הסיזורינג שלי הן פשוט קטלניות (ותודה למכשירי הקרוס טריינינג ולמכונות הירכיים למיניהן שהביאוני עד הלום).

בעיטות:
למעשה זה חלק מתחום שנקרא beat downs הכולל הפיכת העבד לשק חבטות אנושי, אני עושה את זה גם בעזרת אגרופים אבל מאוד אוהבת בעיטות. כמובן שצריך לדעת היכן מותר והיכן אסור לבעוט (כמו בהרבה תחומים בבדס"ם שנחשבים קיצוניים יותר חייבים לשמור על כללי הבטיחות בקפדנות) אבל זה כיף גדול, ותתפלאו יש לא מעט אנשים שמאוד אוהבים להיות הקורבנות. תת תחום בקטע הזה הוא בעיטות באשכים, אבל זה ממש לא לכל אחד רק למכורים לעניין (כן, כן, אני יודעת שהמין הגברי ברובו מפטיר עכשיו אאוץ' קולקטיבי)...

הערצת רגליים כפויה: forced foot worship
שייך לתחום של פוט פטיש אבל כשהדברים נעשים בכפייה, למשל לדחוף בכח את עקב המגף לתוך פיו של העבד ולחייב אותו ללקק.

טוב, עד כאן ההגדרות ובפעם הבאה אני אתאר את המצגת עצמה.


לפני 14 שנים. 23 בפברואר 2010 בשעה 13:18

לפני כשלוש וחצי שנים קבעתי עם ג. אותו הכרתי באותו הזמן כחצי שנה שנעביר אחר צהריים שלם בהשפלות פומביות ברחבי ניו יורק. ג. הוא מסוג הנשלטים שתענוג להכירם ובמהלך השנים ביליתי איתו שעות רבות במסיבות וסצינות בדס"ם כמו גם בפעילויות ואנילה לגמרי כמו שייט קנואים, טיולים והליכה לפארק שעשועים.
חשוב לציין שבאותו הזמן עוד לא הכרתי הרבה אנשים בסביבת האזור בו גרתי כך שהסיכוי שאפגוש מישהו במקרה ברחוב היה אפסי. כשהתחלתי להכיר הרבה יותר אנשים אני מניחה שלא היה לי האומץ לעשות זאת.
ג. הוא נשלט מאוד מנוסה שמאוד אוהב לרצות ושמח להתנסות בדברים חדשים ועל כן כשהעליתי את הרעיון הוא הסכים מיד. מכיוון שחוץ מהיותו מאוד מנוסה בנשלטות הוא גם כותב מאוד רהוט הוא כתב לאחר מכן תיאור של אחה"צ זה והוא אף התפרסם בעיתון שנקרא פרומתיאוס שהינו מגזין שיוצא מדי כמה חודשים על ידי ארגון הבי.די.אס.אם הניו יורקי שנקרא TES.
מטעמי עצלות, וגם מכיוון שג. באמת כותב מצויין החלטתי להשאיר את הטקסט באנגלית, כפי שהיה במקור ועמכם הסליחה (למעשה, לא יזיק עם תשקיעו קצת מאמץ...זה כדאי).
אני רק אוסיף ואסביר שהבעיה שלי הייתה שהעדפתי לא לעשות דברים שיגרמו לנו לשבת בכלא, ולכן הייתי צריכה לחשוב על השפלות שאינן בהכרח בתחום הבי.די.אס.אם הטהור, למרות שגם את זה עשינו. יצא לי לעשות הרבה סצינות של השפלות "פומביות" אבל רובן התרחשו בתוך קהל של אנשים מהתחום, מה שהיה מקסים במקרה זה הוא שכאן היה מדובר בקהל אמיתי של עוברי אורח תמימים.
טוב, ועכשיו לתיאור האירוע, תהנו:

On the Sidewalks of New York


by Janos


Public play is not for the faint of heart. It risks humiliation, even beyond what may have been planned: suppose you run into Aunt Martha? It might not be safe: suppose Officer Krupke takes notice and decides to run you in? It might not be sane: would any sane person undertake what are arguably antisocial activities, in public? And worst of all, it might not be consensual: the possibility of innocent bystanders being drawn into public play is inevitable, and they are certainly not going to be asked for consent ahead of time. Yet after a few years of playing in secret dungeons, a certain boredom can set in, and edgy things beckon. Public play can be on the edge, and it has a certain element of uncertainty, even fear, that yet another flogging scene somehow just doesn’t offer.

Before a TES meeting on Negotiations (see below), I was invited by Ms. Sharon to spend a few very interesting hours on a lovely spring day in Manhattan. She had instructed me to wear clothes that could get dirty, and bring a bottle of water; other than this, I had no idea what she had in mind, but it turns out she had some very creative ideas!

I met Ms. Sharon outside Penn Station at 4:25 pm; she observed that I was about twenty seconds early, which unfortunately did not require her to punish me for being late. She said we needed a little privacy, so we proceeded across the street to the 33rd Street side entrance to the huge Main Post Office. She then converted me into something like the Village Idiot: red baseball cap worn sideways, underwear pulled out, her own backpack slung across my chest, and water sprinkled on my crotch to suggest incontinence. I declined her offer of a safeword (how could we need a safeword on the streets of New York, I wondered?). She beckoned me downward, not to depravity, but to the caverns of the 8th Avenue subway station. After some instructions, we boarded an uptown local.

She sat some distance away while on the train; by her instructions, each time she ran her hand through her hair, I was to sing “God Bless America” to the passengers. This was a bit disconcerting, as I can’t sing at all; couldn’t remember the words exactly; and abhor disturbing innocent bystanders. No matter, in for a penny, in for a pound. I performed my highly unprofessional stage show four or five times on the ride uptown. Another part of her instructions were: “If anyone gives you money, give it away to someone.” After a performance or two, she stood up, walked to me, and gave me a dollar! For all the other passengers knew, we had no relationship; she was taking pity on me, or, more likely, hoping to shut me up. What to do? Following her instructions, I tried to give the bill away to a passenger seated nearby, who declined. His expression of horror said it all. I put the bill in my pocket. The passengers were no doubt getting bored with all this; fortunately, at 72d Street the plot thickened. An apparently homeless man boarded, made his speech, and started to walk around with his cup, soliciting donations. Of course, I gave him my dollar, glad to be rid of it and to fulfill Ms. Sharon’s instructions. At this point one of those New York moments ensued. Amazingly, half the car then contributed to the panhandler too! I guess if the Village Idiot can spare a dollar, the least they could do was to join in! And while this was happening, Ms. Sharon signaled that I was to sing again, so I began once again, “God bless America . . .” And this prompted yet another twist in the plot: the homeless man, perhaps still recovering from his good fortune -- he’d made more in five minutes than in a usual day of underground roaming -- apologized for interrupting my singing! We had forged a fellowship of the downtrodden. After we left the train at 86th Street, Ms. Sharon told me how much she enjoyed my interaction with the homeless man, and I had to agree that I enjoyed this too!

To continue the experiment we proceeded into Central Park, and Ms. Sharon gave me marching instructions, literally. I was to march, military-style (we had both seen Army service it turns out, albeit in different armies!), following her instructions as to direction; at any obstacle, I was to march in place. She had a penchant for marching me up to a group of people, forcing me to stand in front of them marching in place; this produced various reactions: first they’d ignore me; then they’d stare; then they’d look away, wondering whether to flee or fight, I suppose. I wondered if we could get away with this stuff anywhere but in New York!

We found a somewhat quiet place in the Park, and Ms. Sharon now taught me (or tried to!) three phrases in Hebrew, instructions for a puppy: Beg! Lie Down! Caress my leg with your snoot! And we practiced this a while. She produced a slipper, and Puppy played Fetch. This again produced various reactions from passersby; small children were enthralled, but one mother said “That is pathetic!” and, yanking on the arm of her offspring, stalked off angrily. But the child looked back, entranced by Puppy.

We moved on, finding a walk facing the extensive public tennis courts, and now began the most intriguing exercise. Ms. Sharon instructed me to assume one of two positions, in the middle of the walk and facing the courts, while blindfolded: I was either to kneel, with my arms out to the side, palms up; or stand, with hands behind my head. She pinned a sign to my back and said she would be “in the area.” I started in the standing position, and quickly zoned out as people passed by, the tennis games continued, and the occasional bicycle whizzed by inches away. After a few minutes I went to the kneeling position, and, relaxing even more, stayed there for perhaps 15 minutes. Now, I had no idea what the sign said; but I had clues: one passerby said, “I don’t think you’re an idiot. I think you’re a genius. Right?” Of course, I could not say anything, so perhaps he left convinced more of idiocy than of genius. At some point, or so I learned afterwards, a crowd of young male tennis-players had formed off to my left; Ms. Sharon, observing from a distance, was amused to watch them speculate as to what I was up to. Apparently they discussed the possibility of throwing tennis balls at me! Blissfully unaware of all this, and after a long time in the kneeling position, I switched to the standing alternative, which apparently produced quite an effect on the audience. After perhaps half an hour in all, Ms. Sharon decided to “rescue” me, fearing that things might get out of control. As she came to me and removed the blindfold, the effect on the crowd was electric; if such a lovely young woman was somehow associated with me, how could I be the Village Idiot? They wanted to know, “What is this? Is it some kind of experiment?” We just walked off, smiling. Ms. Sharon showed me the sign (which I was proud to exhibit at a local Munch the next night); it said, “Clap if you think I’m an idiot.”

As a denouement, we found a more secluded place, and Ms. Sharon, waiting for a moment when we were alone, applied nipple clamps under my shirt. This is really a devilish technique in public, for she could then torture me by what looked like to passersby a loving caress of my chest. Finally, she instructed me to lie down, and she applied her shoes to my face, neck, chest, and crotch, always pausing when children (or police!) were in the area. We were both riding an emotional high on the subway back downtown. Fortunately, Ms. Sharon didn’t ask me to sing again!



[english]