סיפורי ניו יורק, או עלילות שרון בתפוח הגדול

מ' המתוק היה בן זוג וסאב מדהים.
אחת מהתקופות שהכי אהבתי היו כאשר התגוררנו ביחד. אירוע פשוט כמו ארוחת בוקר לפני יציאה לעבודה היה הופך לכיף גדול.
לי כבר יצא לחוות יחסי בדס"ם שהיו יותר לכיוון של 24/7, אבל למעשה כשגרים ביחד אז זה הופך להיות פשוט יציאה וכניסה לתוך הסאדו בלי להזדקק לתיאום של סשן בשעה קצובה, פשוט עוברים במהירות משלב ונילה לשלב בקטע וחזרה.
ל-מ' לקח זמן להתרגל, הוא היה רגיל שסשן זה אירוע מוגדר וקבוע. בהתחלה הוא היה בהלם כל פעם כשזה קרה. אחר כך הוא למד לאהוב את זה.
אני אהבתי להוציא אותו קצת משיווי משקל, רגע היינו יושבים ולוגמים כוס קפה של בוקר כשהוא יושב על הכסא מולי והרגליים שלי מונחות עליו, ורגע שני הייתי מצווה עליו להניח את הקפה שלו, לרדת על ברכיו ולשמש כשולחן הקפה שלי.
או ששניה אחרי שסיימנו שיחה בענייני היום הייתי משכיבה אותו על הרצפה מתחת לחלון בסלון, עומדת עליו ומתבוננת על הנוף היפהפה של מנהטן והמכוניות שעוברות למטה מלאות באנשים בדרכם לעבודה, הוא היה נכנס לספייס שלו, רגוע, נהנה, מגורה. ואז כעשר דקות אחרי מעיפה מבט בשעון, רואה שמאוחר, מצווה עליו לקום, לשים עליו את החליפה והעניבה, מתלבשת לעבודה בעצמי ושנינו יוצאים לעבודה, הליכה משותפת של כרבע שעה ואז כל אחד פונה לדרכו, כאילו כלום, כאילו מתחילים בוקר רגיל, אבל לשנינו מטען משותף של כל מה שהתרחש בינינו לפני שחזרנו לחיים הרגילים.