הצל שלי ואני

חזרתי עכשיו מבית הקברות. קפצתי להורים שלי לקחת משהו (ובאותה הזדמנות גם את המצלמה כדי לצלם ציצים של מישהי לפני שאני זורק אותה), וכשפניתי ימינה בכביש הראשי לכיוון ת"א חשבתי על זה שתמיד רציתי לבקר שם לבד, בלילה, ולא יצא לי.

תמיד הייתי הולך בשעות הצהריים או הערב כי אלה השעות שבד"כ אני מחזיר את האוטו לאבא שלי אחרי סידורים. תמיד אני מתפלל שכשאני יבוא לא יהיה שם אף אחד, שלפחות שם יהיה שקט מוחלט, אבל זה לא קורה.

תמיד יש שם או אנשים אחרים שבאו לבקר או פועלים שמבצעים שיפוצים, אז אני יושב שם כמה דקות והולך.

הפעם היתה לי הזדמנות לנסוע בלילה, כשאני לא ממהר לשום מקום.

חתכתי במהירות שמאלה בכביש הראשי לכיוון בית העלמין בחולון, הכבישים היו ריקים, אני התפללתי שגם בבית הקברות יהיה ככה.

הכביש הקטן שמוביל לבית הקברות הוא כביש ארוך וצר, בצדדיו יש כל מיני מפעלים (בינהם NMC..) ומשאיות חונות בצדדים.

כל פעם שנסעתי בו בעבר הייתי נוסע מול מכוניות ומשאיות ומהרגע שהייתי עובר אותם קיוויתי לא לראות מאחוריי אף מכונית, סימן לאנשים נוספים שנוסעים לבית העלמין.

הלילה, לראשונה, הכביש היה ריק, ולאורך כל הנסיעה היתה דממה מוחלטת.

החניתי את האוטו ליד הכניסה, הדלקתי סיגריה ונכנסתי לבית העלמין הצבאי, שם אחי קבור. בדרך היו צינורות וכלי עבודה על הרצפה (כמעט תמיד יש שם שיפוצים), מצד שמאל מדשאה לטקסים ומצד ימין, מעבר לגדר, בית הקברות האזרחי.

כל פעם שאני נכנס לשם מתחולל בי איזה שינוי. אני מרגיש מאוד חד (בגלל החשש שפתאום יקרה משהו, בכל זאת, בית קברות באמצע הלילה), שם לב לכל תנועה ורחש סביבי, ועם זאת אני מרגיש דווקא מאוד בטוח, כאילו אני כאן, בבית העלמין שבו אחי נמצא, זאת הממלכה שלי. הדבר ה(כמעט) נורא מכל כבר קרה, ממה יש לי לחשוש?

הלכתי בדרך אל הקבר שאני כבר מכיר בעל פה, פנייה ראשונה אחרי אגף ה ימינה, פנייה ראשונה אחרי אגף ו שמאלה, לחתוך במעבר הצר ימינה כדי להיכנס לאגף ח, בשורה השנייה משמאל.

עמדתי מול הקבר ולא היו לי מחשבות מסוימות בראש. את כל המחשבות של "איך יכולת לעשות את זה? למה? המצב היה עד כדי כך גרוע?" כבר חשבתי מזמן, את כל הדמעות שהיו לי עליו כבר הוצאתי בפעמים הראשונות שם, מאז העיניים נשארות יבשות. סתם עמדתי מול הקבר והסתכלתי על השם הכל כך מוכר לי כתוב על מצבה בבית העלמין. ישבתי לרגע על קצה הקבר הקרוב (אני באמת מתנצל מבעל הבית אבל כאבו לי הרגליים ולא פגעתי בצמחייה), הושטתי יד ונגעתי באבן הקרה, לא יודע למה, הרגשתי צורך לעשות את זה באותו רגע. הסתכלתי על מעט הפרחים שנשתלו שם (כנראה החברה המיתולוגית שלו, היא היחידה שמטפחת את הקבר) וידעתי שזה כל מה שנשאר – אבן קרה עם פרחים.

כשקמתי שוב נגעתי קלות באבן וישבתי על הספסל ליד, במרחק כמה מטרים.

הרמתי את הראש והסתכלתי על הכוכבים בשמיים, הסיגריה הלכה להיגמר, ראיתי את הצורות בכוכבים שאני רואה כל חיי, 3 הכוכבים שאני תמיד רואה כשאני מסתכל לשמיים, הם בטח חלק מאיזה דובה גדולה או קטנה, וזה דווקא גרם לי להרהר קצת. חשבתי על זה שאנחנו כל כך קטנים, סתם גרגרים חולפים שנמצאים כאן לכמה שניות במושגים קוסמיים. ליקום בכלל לא אכפת מי אנחנו, את מי אנחנו אוהבים ואת מי אנחנו שונאים, סתם יצורים קטנים שבאים לכמה רגעים ונעלמים.

קטעו לי את המחשבות האלה השלטים הגדולים והבולטים שמשפחות בחרו לשים ליקיריהם, עם תמונות ענקיות ומלים חמות שהם לעולם לא ישמעו.

פתאום קמתי והתחלתי להסתובב בין הקברים.

מאז שאחי נפטר התווספו עוד הרבה חברים למחלקה שלו, עד שנגמר המקום ופתחו אגף חדש. הלכתי בין הקברים החדשים והמטופחים של החלקה הצבאית, יש מרווח גדול בין קבר לקבר, כל מה שנשאר מהחיילים האלה זה רק שם על אבן קרה, בתוספת פרטים כלליים כמו גיל הפטירה ונסיבות המוות (שלפעמים מוסוות, התאבד זה "נפל בעת מילוי תפקידו").

כשהגעתי לקצה השביל ראיתי מעבר לגדר את בית הקברות האזרחי. שורות אינסופיות של מצבות לבנות בכל הגדלים. משהו משך אותי לשם.

כשהייתי בן 13 או 14 אני והחברה מהיסודי היינו מחפשים לעשות כל מיני דברים שיפחידו אותנו. לא היו הרבה כאלה, לפעמים היינו מחפשים שועלים בחולות (וכשהיה נדמה לנו שאנחנו שומעים אחד היינו בורחים בספרינט חזרה), לפעמים היינו נלחמים בצרעות ודבורים, ופעם אפילו ניסינו לעשות מעגל באמצע החולות ולהזמין את השטן..

היה דבר אחד שבאמת היה מפחיד – טיול בבית הקברות ביום כיפור (בלילה), ודווקא את זה פיספסתי כי הייתי ברוגז עם כולם (זה לא היה נדיר). שמעתי אותם מספרים על הטיול שם וראיתי איך העיניים נפתחות והפנים שלהם נהיות לבנות כשהם דיברו. תמיד הצטערתי שפיספסתי את זה.

עכשיו זאת הייתה ההזדמנות שלי. ידעתי שאני לא ממש יפחד אבל זה בכל זאת משהו שתמיד סוקרנתי ממנו. המון פעמים נסעתי בכביש שיורד לאשדוד-תל אביב וראיתי את רחבת הקברים הענקית, זה כבר מזמן הפך לחלק מהנוף, ולא פעם חשבתי איך תהיה ההרגשה להיות באמצע המקום הזה, באמצע הלילה, לבד.

בין החלקה הצבאית לאזרחית מפרידה גדר קטנה, טיפסתי מעליה ונכנסתי לעולם הרוחות. החלקה שבה הייתי, זו שנמצאת בקצה החלקה האזרחית, מוקדשת לאלו שנפטרו עם כיסים מלאים. מצבות גדולות ומרשימות עם כיתוב בולט ומאיר עיניים, כמו תות אנך אמון, הם רצו בית מנוחה נוח ויפה למנוחת העולמים שלהם. אבל הקברים האלה לא עניינו אותי, אני רציתי להרגיש את הקברים הזולים, הפשוטים, רדופי השדים של אנשים שחיו בסבל ומתו בייסורים. שם השדים האמיתיים נמצאים.

עמדתי מול רחבת מצבות אינסופית, באמת לא יכולתי לראות את הסוף שלה באופק, ורק חשבתי מאיפה להתחיל ללכת. בין הקברים האלה אין הרבה מרווח, אי אפשר לטייל ככה סתם בין הקברים כמו בחלקה הצבאית, אז הלכתי תוך כדי שהתחלתי לבחון לאט את שמות הנפטרים וסוגי המצבות שכל משפחה בחרה עד שאחרי כמה מטרים ראיתי שביל. שביל צר מאוד, נראה אינסופי, שחותך את כל רחבת הקברים, הוא היה מושלם בשביל להתחיל בטיול.

הלכתי בשביל כששוב אני מרגיש את כל החושים שלי חדים יותר מתמיד, מצד אחד קצת פחד מהלא צפוי (חשבתי על מקרה סחיטת איש העסקים נועם לניר שהתברר שהאיש שאיים עליו ברצח היה הומלס שגר בבית קברות, וחשבתי

שאולי אני תיכף יעבור ליד הבית שלו בכל רגע), ומצד שני מעין תחושת ביטחון- אולי אני המפחיד כאן, אני זה שחשב על לרצוח את החבר שלו וכבר שנים בא לו לפוצץ מישהו במכות (ואני מתעלם מהמראה החיצוני – 190 ס"מ של אדם מתוסכל משהו שהעיניים שלו משדרות אמביוולנטיות קיומית).

פסעתי לאט בין כל הקברים והמצבות כמו בלש בסדרת מתח הזויה, כל כמה צעדים הרגשתי קורי עכביש נדבקים לפנים שלי. כל הזמן הראש מסתכל לצדדים לוודא שאני לבד ומדי פעם עשיתי גם סיבוב במקום.

כשעשיתי את זה קפצה לי לראש המחשבה שאולי בפעם הבאה שאני יסתובב אני יראה דמות מתחבאת במהירות מאחורי אחת המצבות. פחדתי ואהבתי את זה. אהבתי את האדרנלין שזרם לי בגוף, את התחושה הנדירה הזאת שכל החושים שלך חדים כי אתה לא יודע מה הדבר הבא שתראה, יצרתי לעצמי את הסרט הכי טוב של השנה.

חשבתי שחבל שאני לא יודע איפה סבא שלי קבור (גם הוא התאבד), הייתי קופץ לבקר אותו.

הסתכלתי על המצבות סביבי – בלומברג, שמואלוב, רבינוביץ', חיתאווי  – כל הסוגים וכל המינים. חלקן מצבות יחסית גדולות, עם תמונה, כיתוב קצר, חלקן מצבות סטנדרטיות עם פרטים מינימליים, או שלא היה כסף או שבני המשפחה שמחו להיפטר ממנו (דווקא יש לי הרגשה שבמקרה הזה ישימו מצבה יפה, שתעזור לרגשי האשמה). מדי פעם נתקלתי בכל מיני פריטים שמשכו את תשומת הלב שלי והלכתי לשם בזהירות (הייתי צריך להיות מאוד יציב כדי לא לדרוך על קברים בדרך). זו היתה יכולה להיות תמונה, אבן שמעוצבת בצורת ספר, או שיח שטמון ליד הקבר ומושך תשומת לב.

כשהסתכלתי על כל הקברים האלה, כל כך צפופים, כל כך ביחד, ניסיתי לשכוח את המחשבות התורשתיות והטורדניות שלא עוזבות אותי ביום יום על מזרחים ואשכנזים, אבל לא הצלחתי, זה היה חזק ממני. עברתי ליד קבר אחד שנמצא בדיוק ליד בור הניקוז של המים ואחרי שעברתי אותו חשבתי שזה יהיה מעניין לראות מי קבור שם, חזרתי בהליכה אחורה וזה היה "כהן", עברתי ליד קבר אחר שהיה בדיוק מתחת לפח הזבל, וגם הוא היה "כהן". אני באמת לא מנסה לטעון או לרמוז כאן לשום דבר, אבל זה קצת הצחיק אותי, גיחכתי בלב והמשכתי לטייל.

הגעתי למעין "שכונת יוקרה" בלב בית הקברות – מצבות גדולות ויפות שממוקמות בבמה מוגבהת מעל שאר הקברים. עליתי לשם והסתכלתי על הנוף:

בכל כיוון שאליו פניתי ראיתי שורות אינסופיות של מצבות, עומדות בשקט כאילו נוח להן עכשיו. הן רוצות לנוח. גם לרוחות נמאס לפעמים.

נשענתי על המעקה והסתכלתי על הכוכבים.

בשלב הזה החלטתי לחזור, בדרך למטה ראיתי קבר עם עץ קטן לידו, העץ היחיד שראיתי שם, הייתי חייב להתקרב. הלכתי בזהירות בין כמה קברים

צפופים כדי הגיע אליו, עמדתי ונגעתי בענפי העץ. הם היו יבשים, קשים, עץ שנמאס לו לחיות. השם היה וואהל. לא יודע למה, יש לי הרגשה מיסטית מוזרה שיום אחד מישהו מבני המשפחה (או מי שקבור שם בהנחה שראיית העולם שלי שגויה ורוחות אכן קיימות בעולם הזה, אני לא פוסל כלום) ייכנס לחיים שלי (או למוות) בצורה כזאת או אחרת.

אם זה יקרה אני מקווה שלפחות אני יידע שזה הוא.

התחלתי לחזור. הדרך חזרה הייתה הרבה פחות דרמטית, כבר בכלל לא פחדתי, אולי אפילו קצת קיוויתי לראות משהו או מישהו (מרחוק). טיפסתי על הגדר בחזרה לחלקה הצבאית, אמרתי שלום (בלב) לאחי ויצאתי לאוטו.

בדרך חזרה זאת היתה אחת הפעמים היחידות בחיים שלי שנסעתי באוטו ולא הדלקתי רדיו או שמתי דיסק, רק נסעתי בנתיבי איילון הריקים עם סיגריה בפה וניסיתי להמשיך את החוויה הדרמטית.

ככל שהתקרבתי לתל אביב הטיול המוזר התחיל להישכח ופתאום עברתי בהדרגה לעולם של אנשים רמזורים ומוזיקה.

יש לי הרגשה שזאת לא הפעם האחרונה שאני עושה את הטיול הזה.

כולכם מוזמנים.

ההסעות יוצאות ביום רביעי הקרוב מבית העלמין בחולון, נא להצטייד בכובע, מימייה והרבה מצב רוח.

נדב שוכב עכשיו על המיטה שלי ומסתכל עליי.

היה בינינו קליק מהרגע הראשון. הוא היה מסתכל עליי כשאני הייתי עם חברים שלו, מפלרטטת, צוחקת, קצת נוגעת. הוא היה מסתכל ומקנא, לא היה לו אומץ להתקרב.

אני ראיתי אותו, חשבתי שהוא חמוד ורציתי שיתקרב, אבל הוא לא עשה את זה. כל הזמן הייתי מוקפת בחברים שלו שבאו באגרסיביות וחלקם אפילו בתוקפנות, ובכל זאת שיתפתי איתם פעולה כי אהבתי את תשומת הלב.

הוא היה רואה את דוד, הבריון המגודל שבחבורה, מתקרב אליי עם המון רעש, תוקף את החברה שלידו שלא יפריעו לו לעמוד לידי, וראיתי את העיניים שלו נפתחות כשהוא ראה את דוד זוכה בפרס – תשומת הלב שלי.

נדב הוא כזה עדין, רגיש, אפילו קצת פחדן. לפעמים הוא היה מתקרב קצת וכשהגיע אחד האחרים הוא ישר היה בורח. התחשק לי להגיד לו "תילחם, לא משנה אם תנצח או תפסיד, רק תראה לי כמה שאתה רוצה להיות איתי" , אבל לא רציתי להעמיד אותו בפינה הלא נעימה הזאת.

אני לא הייתי יכולה להתקרב אליו, זה היה אחד הכללים, הכללים הלא כתובים.

בדיוק כמו בג'ונגל, הייתי צריכה להיות במקום שלי ולראות את כולם נלחמים עליי.

במשך כמה חודשים ארוכים הייתי עם דוד, הבריון. הוא היה מכוער, לא מטופח, אגרסיבי, ותמיד היה לו מבט בעיניים שאומר "אני רוצה את הכול ועכשיו".

כשהוא רצה ממני משהו ולא קיבל הוא היה מתעצבן ומתחיל לצעוק, אני לפעמים נכנעתי ולפעמים סגרתי לו את הדלת בפנים וחיכיתי שילך.

כשדוד היה לידי אף אחד אחר לא העז להתקרב, וגם כשהוא לא היה שם ודיברתי קצת עם אחרים, ברגע שהוא הגיע חלק הסתלקו משם ואת מי שלא הוא סילק, בכוח.

ידעתי שזאת לא אהבה ואפילו לא משהו שמתקרב לזה, אבל מאוד רציתי תשומת לב והוא זה שלקח אותה.

הוא לא ידע ממש להעניק חיבה, הוא היה נעמד קצת רחוק ממני אחרי שהוא פינה את כולם והסתכל עליי במבטים מפחידים, חיכה שאני ישרת אותו.

לא קיבלתי הרגשה שהוא באמת מעוניין בי, אני הייתי הבחורה היחידה שם אז הייתי חייבת להיות שלו.

עד שהגיע זה עם השרשרת, אלון. הוא לא ממש פחד מדוד אבל הרגשתי שהוא לא רוצה להתעמת איתו. הוא היה עומד ומדבר איתי ושכדוד היה מגיע הוא לא ברח אלא חיכה שדוד יתחיל לדחוף אותו, כמו שהוא עושה תמיד, ואחרי קרב קצר שנועד לשמור על הכבוד אלון היה הולך, אפילו בלי להגיד שלום.

הוא היה מאוד מטופח ונקי, סידר את השיער שלו (בניגוד לדוד שכל הזמן היה מלוכלך) והיה הרבה יותר נעים, יחסית לדוד.

גם אלון, למרות החיוכים שלו, היה מתעצבן כשהוא לא קיבל מה שרצה.

הוא לא צעק אבל הרים קצת את הקול ובעיקר נידנד. הוא היה עומד לידי ומזיין את השכל בניסיון לשכנע אותי לתת לו מה שהוא רוצה, וגם כשהוא קיבל זה אף פעם לא הספיק, בדיוק כמו עם דוד.

הייתי שומעת כשהוא היה מתקרב כי משהו בשרשרת שלו כל הזמן עשה רעש כשהוא היה הולך, כמו הצהרת נוכחות – "שימו לב, אני בא".

לפעמים הוא היה בא אליי בהפתעה, לא היה לי כוח אליו ולא פתחתי את הדלת למרות שהוא ידע שאני שם. הוא היה עומד בחוץ ומרשרש עם השרשרת שלו עד שהתייחסתי אליו.

בפעמים הראשונות שדוד ראה אותי מדברת עם אלון הוא היה ישר מתחיל לתקוף אותו ואלון היה מתרחק קצת אבל נשאר בסביבה ומסתכל עד שאלון אזר אומץ ונלחם בו. תמיד אלון הפסיד אבל זה לא הפריע לי, למרות שלא רציתי שיריבו בכלל ראיתי כמה שלאלון אכפת ממני וגם כשהוא חטף קצת מכות הוא לא היה בורח, הוא היה נשאר בסביבה ורואה אותי מגניבה אליו מבטים כל פעם שדוד לא רואה. כשדוד ראה שאני מתעניינת באלון, צוחקת איתו ומסתכלת על אלון כמו שלא הסתכלתי על דוד מעולם, זה התחיל לאכול אותו.

לאט לאט הוא התחיל להתרחק, להיות פחות תוקפני. עם כל המגרעות של דוד יש לו יכולת קליטה, והוא ראה שאלון, הבחור הנעים והמסודר, פתאום מקבל תשומת לב יותר ממנו. במקום לתקוף את אלון, שזה מה שחשבתי שהוא יעשה, הוא התרכך. דיבר בצורה יותר נעימה, הפסיק לתקוף את החברים שלו כשהם דיברו איתי וגם המבטים שלו הפכו להיות קצת פחות מפחידים.

עם הזמן הוא ראה שאני מעדיפה את אלון והוא יצא לי מהחיים בלי להגיד כלום. כמה פעמים הוא בא וראה אותי צוחקת עם אלון, הוא עמד בצד במרחק כמה מטרים ולא הוציא מילה, רק הסתכל. את האמת, לא הרגשתי כל כך נוח, ראיתי את העיניים שלו שכאילו אומרות "למה אני לא זכיתי ליחס הזה? זאת לא אשמתי שאני בן אדם(?...) כזה, אני ככה ואני הייתי מעוניין בך" , וזה קצת צרב לי, אבל כבר הייתי עם אלון.

אלון ידע יותר להתקרב, זה הורגש שהוא מומחה לתחום הנשי. כל הזמן לבוש במותגי אופנה יפים, שיער מרוח בג'ל וריח נעים. הוא היה נצמד אליי ולוחש לי דברים נעימים באוזן ואני התמסרתי, נתתי לו כל מה שביקש.

יום אחד הוא בא אליי עם חבר. הוא כמובן התקרב בפוזה מצחיקה והשרשרת שלו עשתה רעש למרחקים אבל בדיוק מיהרתי, לא היה לי הרבה זמן אליו.

בזמן שניסיתי להתחמק חבר שלו עמד בשקט בצד והסתכל עליי.

היה לו מבט חכם, עדין ומבין, בהתחלה התפלאתי שהם בכלל חברים.

אלון כזה קופצני ומלא רעש וצלצולים והחבר שלו, נדב, כל כך שקט, כמעט ולא מוציא מילה, למרות שאפשר לראות במבט שלו שהוא מבין בדיוק כל מה שקורה.

כמה פעמים פלרטטתי עם אלון כשנדב עומד לידנו, משחק אותה כאילו הוא לא מסתכל וזה לא מזיז לו אבל מדי פעם מעיף עליי מבט מהיר ורואה אותי מסתכלת עליו.

יום אחד הוא בא לבד. אני בכלל לא בטוחה שהוא בא בשבילי, אני חושבת שהוא בדיוק עבר בסביבה (אם לא אז הוא שיחק יפה..), דיברנו קצת ולמרות שהיו סימנים ברורים שהוא מעוניין בי אני הייתי בהלם לפגוש סוף סוף בחור שלא קופץ עליי בתוקפנות ובמבטים מלאי זימה.

היתה כימיה בינינו מהרגע הראשון, השיחה זרמה ולשם שינוי זאת היתה שיחה ולא מסע חיזור שכאילו יצא מבית מוטי מורל או משא ומתן על דברים כאלה ואחרים. השיחה איתו היתה מאוד נעימה וגם כשעשיתי דברים מעצבנים (יש לי נטייה לעשות את זה לפעמים) הוא הגיב בעדינות ואפילו קצת נפגע.

הלכתי והתאהבתי.

כשאלון בא וראה אותי עם חבר שלו הוא לא התעצבן, הוא לא היה כמו דוד והתחיל לתקוף, אבל הוא התפלא. הוא היה בא ומדבר איתנו ומנסה לקלוט מה הולך כאן, הוא הרגיש שמסתירים ממנו משהו.

יותר ויותר פעמים הוא ראה אותי עם נדב, החבר השקט שלו שכמעט ולא מדבר ולא הבין מה אני עושה איתו. הוא חשב שאני נמשכת לכל ההילה שהוא מנסה להפיץ בבגדים היפים, הרעש מהשרשרת שלו וכל המקומות הזוהרים שהוא לקח אותי אליהם, ופתאום הוא ראה אותי ואת נדב כל יום עם ארטיק על הספסל בגינה.

נדב היה מאוד עדין מההתחלה, הוא היה מתקרב אליי בצעדים מהוססים, לא בטוח שאני רוצה את קרבתו, ומחכה לסימן. אני, שכל כך רגילה לתוקפנות והאגרסיביות של המין הגברי נשביתי בקסמי העדינות שלו מהרגע הראשון.

פעם אחת כשהייתי עם נדב דוד הגיע פתאום, הוא התקרב לנדב במבט "מי זה האפס הזה?" ודחף אותו, נדב ניסה להגיד משהו אבל ידע שזה לא יעזור ובסוף הוא הלך והסתכל עלינו מרחוק, בצד השני של הגינה. ברגע שזה קרה אני הלכתי משם כשברקע אני שומעת את הצעקות העצבניות של דוד.

למחרת עוד פעם הייתי עם נדב כשדוד בא, דוד שוב התקרב לנדב ודחף אותו, אני כבר באתי ללכת הביתה כשראיתי פתאום את נדב מכה את דוד בחזרה.

הוא כל כך לא היה מוכן לזה שהוא נפל מהמכה של נדב.

דוד קם מהרצפה, ראיתי אותו כבר מתכונן לקפוץ עליו כשפתאום הוא עצר והסתכל עליי, הוא הסתכל כמה שניות וראה את המבט בעיניים שלי אומר לו "לך מכאן, זה לא יעזור לך גם אם תפוצץ אותו"  והוא הסתובב והלך.

מאז אני ונדב ביחד, כבר שבוע בערך.

הוא אפילו כבר ישן אצלי. הוא לא ניסה לזיין והוא לא מתעצבן כשאני מורידה את הידיים שלו כשהוא מגזים, הוא לא מסתכל עליי במבטים מפחידים ואין לו אף שרשרת רעשנית על הצוואר. הוא פשוט חתול נחמד ושקט שבא כדי להיות איתי.

מקרא:

דוד – החתול הגדול המכוער והתוקפני שצועק את המייאו כדי שאני ייתן לו אוכל.

אלון – חתול בית לשעבר שבעליו לא הורידו את השרשרת עם הפעמון שתלויה עליו.

נדב – חתול קטן שקט ונחמד שישן איתי בימים האחרונים.

.נדב (מימין) ואלון בפוזה אופיינית.

תשומת הלב שלי – שאריות אוכל.

כל הסיפורים על יחסי הכוחות ותיאורי האופי אמיתיים.

מה שמלמד אותנו שבנות (לפחות מהסוג שאני מתעניין בו) לא רוצות גבר חרמן שיידע לצעוק הכי חזק, אלא מישהו שיבין אותן ויהיה שם בשבילן.

 תיאורית החתולים.

לפעמים אני מעמת את עצמי עם התיאוריות שלי על החברה ואיך שאני רואה אותה, אני תמיד מפסיד.

אני מוצא שהדעות עליהן אני מבסס את ההתמודדות היומיומית שלי עם כל מיני דברים הן צבועות ונובעות מעצלנות כרונית ופחדנות להתמודד עם הדברים הקשים באמת בחיים, הדברים הרגשיים שגורמים לבני אדם להתפתח.

אני לא יפרט על זה כי קשה לי אפילו להתמודד עם זה בכתב, אבל מה שיפה כאן זה שלמרות שאני מודע לזה מחר אני ימשיך להגיד לעצמי את אותם דברים שקריים ומזויפים שאני אומר לעצמי תמיד כדי שאני יוכל להמשיך להסתגר בתוך הקונכייה שלי.

הקונכייה היא מקום מעניין; היא יוצרת רושם של מקום פתוח לכאורה שבו אני יכול לעשות מה שאני רוצה ואין לי שום הגבלות. אני המאסטר של עצמי.

כשאני מסתכל למעלה אני לא רואה שום גבול או תקרה מעליי, תקרת הקונכייה צבועה בשמיים וכוכבים, בדיוק כמו האולפן של טרומן.

היא זזה איתי לכל מקום שאני הולך, ככה שאני אף פעם לא יראה אותה בתנועה, פשטות פיזיקלית.

אבל האמת היא שהיא מקום קטן וצפוף. כל פעם שאני מעז ומושיט את היד הרגשית שלי רחוק מספיק שהיא תצא מהקונכייה אני מרגיש את הקור העז בחוץ ומיד מכניס אותה פנימה. בפנים חמים ונעים, הקירות הבלתי נראים צבועים בכתובות שמסבירות לי תמיד למה אני צריך להישאר בפנים.

ב"בלתי נתפס" היה קטע שבו כתבו על מכונת צילום פספורטים "לך לישון" בכתב בלתי נראה ובן אדם שיצא משם נרדם ליד המכונה. אלה בדיוק קירות הקונכייה – מציגים מצג שווא של חופש מוחלט כשבעצם הם הכלא האישי שלי.

כל פעם שאני רואה קצה אור באחת הפינות אני הולך להציץ החוצה בחשש מהבלתי נודע, המפחיד. הגישה המפוחדת היא זו שגורמת לחיות בחוץ להתנהג בתוקפנות, ואני מיד בורח בחזרה פנימה ואומר לעצמי "באיזה עולם אני חי?"

הכלא הזה גם מגן עליי. כשמנסים לפגוע בי קירות הקונכייה חזקים מפלדה, אני יכול להתגונן שם כמעט מפני כל דבר. יש חיות שרואות אותי לרגע מחוץ לקונכייה ומנסות להתקרב, לראות מי אני, אבל בגלל שאני מרגיש כל כך חשוף ועירום אני בורח כשאני רק רואה אותן מתקרבות. ויש חיות שרואות קונכיות וישר מחליטות לתקוף אותן כי הן לא נראות תוקפניות, הקונכייה נועדה רק להתגוננות. לפעמים אני שומע פתאום שיניים שמנסות לנגוס בי או אפילו בעיטות פראיות בקירות, כשזה קורה אני יושב בשקט ומחכה שהם ילכו, לפעמים אני יוצא לרגע ומראה שבתוך הקונכייה לא נמצא חילזון. אחרי זה אני חוזר מיד פנימה.

בגלל זה כל כך קשה לי לפגוש שוכני קונכיות אחרים, אנחנו אף פעם לא רואים את שכנינו. לפעמים אני יעבור ליד שוכן קונכייה אחר ואפילו לא ישים לב לקיומו, והמקרים המצערים באמת הם כשאני עובר ליד שוכן קונכייה ושנינו מרגישים את נוכחות האחר אבל אף אחד מאיתנו לא מסוגל ליצור קשר עם השני כי מרוב שהייה בקונכייה אנחנו בקושי יודעים לתקשר, כל החיים רק בהתגוננות.

אולי יבוא היום שבו אני יצא החוצה לאוויר הקר ויתמודד עם הג'ונגל שבחוץ. בהתחלה אני יסתכל לצדדים וירגיש חשוף ובודד, אבל עם הזמן אני יגלה שאני לא לבד, שבעצם אני מוקף בשוכני קונכיות אחרים, יכול להיות אפילו שחלק מהם נתקעו בי בטעות ואני פירשתי את זה כעוד מתקפה של צבוע. את גופי העירום יכסו לאט בגדים נעימים ונוחים, לא עוד קונכייה ענקית שנסחבת איתי לכל מקום כמו צל שאי אפשר להיפטר ממנו.

אולי יבוא היום.