נדב שוכב עכשיו על המיטה שלי ומסתכל עליי.
היה בינינו קליק מהרגע הראשון. הוא היה מסתכל עליי כשאני הייתי עם חברים שלו, מפלרטטת, צוחקת, קצת נוגעת. הוא היה מסתכל ומקנא, לא היה לו אומץ להתקרב.
אני ראיתי אותו, חשבתי שהוא חמוד ורציתי שיתקרב, אבל הוא לא עשה את זה. כל הזמן הייתי מוקפת בחברים שלו שבאו באגרסיביות וחלקם אפילו בתוקפנות, ובכל זאת שיתפתי איתם פעולה כי אהבתי את תשומת הלב.
הוא היה רואה את דוד, הבריון המגודל שבחבורה, מתקרב אליי עם המון רעש, תוקף את החברה שלידו שלא יפריעו לו לעמוד לידי, וראיתי את העיניים שלו נפתחות כשהוא ראה את דוד זוכה בפרס – תשומת הלב שלי.
נדב הוא כזה עדין, רגיש, אפילו קצת פחדן. לפעמים הוא היה מתקרב קצת וכשהגיע אחד האחרים הוא ישר היה בורח. התחשק לי להגיד לו "תילחם, לא משנה אם תנצח או תפסיד, רק תראה לי כמה שאתה רוצה להיות איתי" , אבל לא רציתי להעמיד אותו בפינה הלא נעימה הזאת.
אני לא הייתי יכולה להתקרב אליו, זה היה אחד הכללים, הכללים הלא כתובים.
בדיוק כמו בג'ונגל, הייתי צריכה להיות במקום שלי ולראות את כולם נלחמים עליי.
במשך כמה חודשים ארוכים הייתי עם דוד, הבריון. הוא היה מכוער, לא מטופח, אגרסיבי, ותמיד היה לו מבט בעיניים שאומר "אני רוצה את הכול ועכשיו".
כשהוא רצה ממני משהו ולא קיבל הוא היה מתעצבן ומתחיל לצעוק, אני לפעמים נכנעתי ולפעמים סגרתי לו את הדלת בפנים וחיכיתי שילך.
כשדוד היה לידי אף אחד אחר לא העז להתקרב, וגם כשהוא לא היה שם ודיברתי קצת עם אחרים, ברגע שהוא הגיע חלק הסתלקו משם ואת מי שלא הוא סילק, בכוח.
ידעתי שזאת לא אהבה ואפילו לא משהו שמתקרב לזה, אבל מאוד רציתי תשומת לב והוא זה שלקח אותה.
הוא לא ידע ממש להעניק חיבה, הוא היה נעמד קצת רחוק ממני אחרי שהוא פינה את כולם והסתכל עליי במבטים מפחידים, חיכה שאני ישרת אותו.
לא קיבלתי הרגשה שהוא באמת מעוניין בי, אני הייתי הבחורה היחידה שם אז הייתי חייבת להיות שלו.
עד שהגיע זה עם השרשרת, אלון. הוא לא ממש פחד מדוד אבל הרגשתי שהוא לא רוצה להתעמת איתו. הוא היה עומד ומדבר איתי ושכדוד היה מגיע הוא לא ברח אלא חיכה שדוד יתחיל לדחוף אותו, כמו שהוא עושה תמיד, ואחרי קרב קצר שנועד לשמור על הכבוד אלון היה הולך, אפילו בלי להגיד שלום.
הוא היה מאוד מטופח ונקי, סידר את השיער שלו (בניגוד לדוד שכל הזמן היה מלוכלך) והיה הרבה יותר נעים, יחסית לדוד.
גם אלון, למרות החיוכים שלו, היה מתעצבן כשהוא לא קיבל מה שרצה.
הוא לא צעק אבל הרים קצת את הקול ובעיקר נידנד. הוא היה עומד לידי ומזיין את השכל בניסיון לשכנע אותי לתת לו מה שהוא רוצה, וגם כשהוא קיבל זה אף פעם לא הספיק, בדיוק כמו עם דוד.
הייתי שומעת כשהוא היה מתקרב כי משהו בשרשרת שלו כל הזמן עשה רעש כשהוא היה הולך, כמו הצהרת נוכחות – "שימו לב, אני בא".
לפעמים הוא היה בא אליי בהפתעה, לא היה לי כוח אליו ולא פתחתי את הדלת למרות שהוא ידע שאני שם. הוא היה עומד בחוץ ומרשרש עם השרשרת שלו עד שהתייחסתי אליו.
בפעמים הראשונות שדוד ראה אותי מדברת עם אלון הוא היה ישר מתחיל לתקוף אותו ואלון היה מתרחק קצת אבל נשאר בסביבה ומסתכל עד שאלון אזר אומץ ונלחם בו. תמיד אלון הפסיד אבל זה לא הפריע לי, למרות שלא רציתי שיריבו בכלל ראיתי כמה שלאלון אכפת ממני וגם כשהוא חטף קצת מכות הוא לא היה בורח, הוא היה נשאר בסביבה ורואה אותי מגניבה אליו מבטים כל פעם שדוד לא רואה. כשדוד ראה שאני מתעניינת באלון, צוחקת איתו ומסתכלת על אלון כמו שלא הסתכלתי על דוד מעולם, זה התחיל לאכול אותו.
לאט לאט הוא התחיל להתרחק, להיות פחות תוקפני. עם כל המגרעות של דוד יש לו יכולת קליטה, והוא ראה שאלון, הבחור הנעים והמסודר, פתאום מקבל תשומת לב יותר ממנו. במקום לתקוף את אלון, שזה מה שחשבתי שהוא יעשה, הוא התרכך. דיבר בצורה יותר נעימה, הפסיק לתקוף את החברים שלו כשהם דיברו איתי וגם המבטים שלו הפכו להיות קצת פחות מפחידים.
עם הזמן הוא ראה שאני מעדיפה את אלון והוא יצא לי מהחיים בלי להגיד כלום. כמה פעמים הוא בא וראה אותי צוחקת עם אלון, הוא עמד בצד במרחק כמה מטרים ולא הוציא מילה, רק הסתכל. את האמת, לא הרגשתי כל כך נוח, ראיתי את העיניים שלו שכאילו אומרות "למה אני לא זכיתי ליחס הזה? זאת לא אשמתי שאני בן אדם(?...) כזה, אני ככה ואני הייתי מעוניין בך" , וזה קצת צרב לי, אבל כבר הייתי עם אלון.
אלון ידע יותר להתקרב, זה הורגש שהוא מומחה לתחום הנשי. כל הזמן לבוש במותגי אופנה יפים, שיער מרוח בג'ל וריח נעים. הוא היה נצמד אליי ולוחש לי דברים נעימים באוזן ואני התמסרתי, נתתי לו כל מה שביקש.
יום אחד הוא בא אליי עם חבר. הוא כמובן התקרב בפוזה מצחיקה והשרשרת שלו עשתה רעש למרחקים אבל בדיוק מיהרתי, לא היה לי הרבה זמן אליו.
בזמן שניסיתי להתחמק חבר שלו עמד בשקט בצד והסתכל עליי.
היה לו מבט חכם, עדין ומבין, בהתחלה התפלאתי שהם בכלל חברים.
אלון כזה קופצני ומלא רעש וצלצולים והחבר שלו, נדב, כל כך שקט, כמעט ולא מוציא מילה, למרות שאפשר לראות במבט שלו שהוא מבין בדיוק כל מה שקורה.
כמה פעמים פלרטטתי עם אלון כשנדב עומד לידנו, משחק אותה כאילו הוא לא מסתכל וזה לא מזיז לו אבל מדי פעם מעיף עליי מבט מהיר ורואה אותי מסתכלת עליו.
יום אחד הוא בא לבד. אני בכלל לא בטוחה שהוא בא בשבילי, אני חושבת שהוא בדיוק עבר בסביבה (אם לא אז הוא שיחק יפה..), דיברנו קצת ולמרות שהיו סימנים ברורים שהוא מעוניין בי אני הייתי בהלם לפגוש סוף סוף בחור שלא קופץ עליי בתוקפנות ובמבטים מלאי זימה.
היתה כימיה בינינו מהרגע הראשון, השיחה זרמה ולשם שינוי זאת היתה שיחה ולא מסע חיזור שכאילו יצא מבית מוטי מורל או משא ומתן על דברים כאלה ואחרים. השיחה איתו היתה מאוד נעימה וגם כשעשיתי דברים מעצבנים (יש לי נטייה לעשות את זה לפעמים) הוא הגיב בעדינות ואפילו קצת נפגע.
הלכתי והתאהבתי.
כשאלון בא וראה אותי עם חבר שלו הוא לא התעצבן, הוא לא היה כמו דוד והתחיל לתקוף, אבל הוא התפלא. הוא היה בא ומדבר איתנו ומנסה לקלוט מה הולך כאן, הוא הרגיש שמסתירים ממנו משהו.
יותר ויותר פעמים הוא ראה אותי עם נדב, החבר השקט שלו שכמעט ולא מדבר ולא הבין מה אני עושה איתו. הוא חשב שאני נמשכת לכל ההילה שהוא מנסה להפיץ בבגדים היפים, הרעש מהשרשרת שלו וכל המקומות הזוהרים שהוא לקח אותי אליהם, ופתאום הוא ראה אותי ואת נדב כל יום עם ארטיק על הספסל בגינה.
נדב היה מאוד עדין מההתחלה, הוא היה מתקרב אליי בצעדים מהוססים, לא בטוח שאני רוצה את קרבתו, ומחכה לסימן. אני, שכל כך רגילה לתוקפנות והאגרסיביות של המין הגברי נשביתי בקסמי העדינות שלו מהרגע הראשון.
פעם אחת כשהייתי עם נדב דוד הגיע פתאום, הוא התקרב לנדב במבט "מי זה האפס הזה?" ודחף אותו, נדב ניסה להגיד משהו אבל ידע שזה לא יעזור ובסוף הוא הלך והסתכל עלינו מרחוק, בצד השני של הגינה. ברגע שזה קרה אני הלכתי משם כשברקע אני שומעת את הצעקות העצבניות של דוד.
למחרת עוד פעם הייתי עם נדב כשדוד בא, דוד שוב התקרב לנדב ודחף אותו, אני כבר באתי ללכת הביתה כשראיתי פתאום את נדב מכה את דוד בחזרה.
הוא כל כך לא היה מוכן לזה שהוא נפל מהמכה של נדב.
דוד קם מהרצפה, ראיתי אותו כבר מתכונן לקפוץ עליו כשפתאום הוא עצר והסתכל עליי, הוא הסתכל כמה שניות וראה את המבט בעיניים שלי אומר לו "לך מכאן, זה לא יעזור לך גם אם תפוצץ אותו" והוא הסתובב והלך.
מאז אני ונדב ביחד, כבר שבוע בערך.
הוא אפילו כבר ישן אצלי. הוא לא ניסה לזיין והוא לא מתעצבן כשאני מורידה את הידיים שלו כשהוא מגזים, הוא לא מסתכל עליי במבטים מפחידים ואין לו אף שרשרת רעשנית על הצוואר. הוא פשוט חתול נחמד ושקט שבא כדי להיות איתי.
מקרא:
דוד – החתול הגדול המכוער והתוקפני שצועק את המייאו כדי שאני ייתן לו אוכל.
אלון – חתול בית לשעבר שבעליו לא הורידו את השרשרת עם הפעמון שתלויה עליו.
נדב – חתול קטן שקט ונחמד שישן איתי בימים האחרונים.
.נדב (מימין) ואלון בפוזה אופיינית.
תשומת הלב שלי – שאריות אוכל.
כל הסיפורים על יחסי הכוחות ותיאורי האופי אמיתיים.
מה שמלמד אותנו שבנות (לפחות מהסוג שאני מתעניין בו) לא רוצות גבר חרמן שיידע לצעוק הכי חזק, אלא מישהו שיבין אותן ויהיה שם בשבילן.
תיאורית החתולים.