חזרתי עכשיו מבית הקברות. קפצתי להורים שלי לקחת משהו (ובאותה הזדמנות גם את המצלמה כדי לצלם ציצים של מישהי לפני שאני זורק אותה), וכשפניתי ימינה בכביש הראשי לכיוון ת"א חשבתי על זה שתמיד רציתי לבקר שם לבד, בלילה, ולא יצא לי.
תמיד הייתי הולך בשעות הצהריים או הערב כי אלה השעות שבד"כ אני מחזיר את האוטו לאבא שלי אחרי סידורים. תמיד אני מתפלל שכשאני יבוא לא יהיה שם אף אחד, שלפחות שם יהיה שקט מוחלט, אבל זה לא קורה.
תמיד יש שם או אנשים אחרים שבאו לבקר או פועלים שמבצעים שיפוצים, אז אני יושב שם כמה דקות והולך.
הפעם היתה לי הזדמנות לנסוע בלילה, כשאני לא ממהר לשום מקום.
חתכתי במהירות שמאלה בכביש הראשי לכיוון בית העלמין בחולון, הכבישים היו ריקים, אני התפללתי שגם בבית הקברות יהיה ככה.
הכביש הקטן שמוביל לבית הקברות הוא כביש ארוך וצר, בצדדיו יש כל מיני מפעלים (בינהם NMC..) ומשאיות חונות בצדדים.
כל פעם שנסעתי בו בעבר הייתי נוסע מול מכוניות ומשאיות ומהרגע שהייתי עובר אותם קיוויתי לא לראות מאחוריי אף מכונית, סימן לאנשים נוספים שנוסעים לבית העלמין.
הלילה, לראשונה, הכביש היה ריק, ולאורך כל הנסיעה היתה דממה מוחלטת.
החניתי את האוטו ליד הכניסה, הדלקתי סיגריה ונכנסתי לבית העלמין הצבאי, שם אחי קבור. בדרך היו צינורות וכלי עבודה על הרצפה (כמעט תמיד יש שם שיפוצים), מצד שמאל מדשאה לטקסים ומצד ימין, מעבר לגדר, בית הקברות האזרחי.
כל פעם שאני נכנס לשם מתחולל בי איזה שינוי. אני מרגיש מאוד חד (בגלל החשש שפתאום יקרה משהו, בכל זאת, בית קברות באמצע הלילה), שם לב לכל תנועה ורחש סביבי, ועם זאת אני מרגיש דווקא מאוד בטוח, כאילו אני כאן, בבית העלמין שבו אחי נמצא, זאת הממלכה שלי. הדבר ה(כמעט) נורא מכל כבר קרה, ממה יש לי לחשוש?
הלכתי בדרך אל הקבר שאני כבר מכיר בעל פה, פנייה ראשונה אחרי אגף ה ימינה, פנייה ראשונה אחרי אגף ו שמאלה, לחתוך במעבר הצר ימינה כדי להיכנס לאגף ח, בשורה השנייה משמאל.
עמדתי מול הקבר ולא היו לי מחשבות מסוימות בראש. את כל המחשבות של "איך יכולת לעשות את זה? למה? המצב היה עד כדי כך גרוע?" כבר חשבתי מזמן, את כל הדמעות שהיו לי עליו כבר הוצאתי בפעמים הראשונות שם, מאז העיניים נשארות יבשות. סתם עמדתי מול הקבר והסתכלתי על השם הכל כך מוכר לי כתוב על מצבה בבית העלמין. ישבתי לרגע על קצה הקבר הקרוב (אני באמת מתנצל מבעל הבית אבל כאבו לי הרגליים ולא פגעתי בצמחייה), הושטתי יד ונגעתי באבן הקרה, לא יודע למה, הרגשתי צורך לעשות את זה באותו רגע. הסתכלתי על מעט הפרחים שנשתלו שם (כנראה החברה המיתולוגית שלו, היא היחידה שמטפחת את הקבר) וידעתי שזה כל מה שנשאר – אבן קרה עם פרחים.
כשקמתי שוב נגעתי קלות באבן וישבתי על הספסל ליד, במרחק כמה מטרים.
הרמתי את הראש והסתכלתי על הכוכבים בשמיים, הסיגריה הלכה להיגמר, ראיתי את הצורות בכוכבים שאני רואה כל חיי, 3 הכוכבים שאני תמיד רואה כשאני מסתכל לשמיים, הם בטח חלק מאיזה דובה גדולה או קטנה, וזה דווקא גרם לי להרהר קצת. חשבתי על זה שאנחנו כל כך קטנים, סתם גרגרים חולפים שנמצאים כאן לכמה שניות במושגים קוסמיים. ליקום בכלל לא אכפת מי אנחנו, את מי אנחנו אוהבים ואת מי אנחנו שונאים, סתם יצורים קטנים שבאים לכמה רגעים ונעלמים.
קטעו לי את המחשבות האלה השלטים הגדולים והבולטים שמשפחות בחרו לשים ליקיריהם, עם תמונות ענקיות ומלים חמות שהם לעולם לא ישמעו.
פתאום קמתי והתחלתי להסתובב בין הקברים.
מאז שאחי נפטר התווספו עוד הרבה חברים למחלקה שלו, עד שנגמר המקום ופתחו אגף חדש. הלכתי בין הקברים החדשים והמטופחים של החלקה הצבאית, יש מרווח גדול בין קבר לקבר, כל מה שנשאר מהחיילים האלה זה רק שם על אבן קרה, בתוספת פרטים כלליים כמו גיל הפטירה ונסיבות המוות (שלפעמים מוסוות, התאבד זה "נפל בעת מילוי תפקידו").
כשהגעתי לקצה השביל ראיתי מעבר לגדר את בית הקברות האזרחי. שורות אינסופיות של מצבות לבנות בכל הגדלים. משהו משך אותי לשם.
כשהייתי בן 13 או 14 אני והחברה מהיסודי היינו מחפשים לעשות כל מיני דברים שיפחידו אותנו. לא היו הרבה כאלה, לפעמים היינו מחפשים שועלים בחולות (וכשהיה נדמה לנו שאנחנו שומעים אחד היינו בורחים בספרינט חזרה), לפעמים היינו נלחמים בצרעות ודבורים, ופעם אפילו ניסינו לעשות מעגל באמצע החולות ולהזמין את השטן..
היה דבר אחד שבאמת היה מפחיד – טיול בבית הקברות ביום כיפור (בלילה), ודווקא את זה פיספסתי כי הייתי ברוגז עם כולם (זה לא היה נדיר). שמעתי אותם מספרים על הטיול שם וראיתי איך העיניים נפתחות והפנים שלהם נהיות לבנות כשהם דיברו. תמיד הצטערתי שפיספסתי את זה.
עכשיו זאת הייתה ההזדמנות שלי. ידעתי שאני לא ממש יפחד אבל זה בכל זאת משהו שתמיד סוקרנתי ממנו. המון פעמים נסעתי בכביש שיורד לאשדוד-תל אביב וראיתי את רחבת הקברים הענקית, זה כבר מזמן הפך לחלק מהנוף, ולא פעם חשבתי איך תהיה ההרגשה להיות באמצע המקום הזה, באמצע הלילה, לבד.
בין החלקה הצבאית לאזרחית מפרידה גדר קטנה, טיפסתי מעליה ונכנסתי לעולם הרוחות. החלקה שבה הייתי, זו שנמצאת בקצה החלקה האזרחית, מוקדשת לאלו שנפטרו עם כיסים מלאים. מצבות גדולות ומרשימות עם כיתוב בולט ומאיר עיניים, כמו תות אנך אמון, הם רצו בית מנוחה נוח ויפה למנוחת העולמים שלהם. אבל הקברים האלה לא עניינו אותי, אני רציתי להרגיש את הקברים הזולים, הפשוטים, רדופי השדים של אנשים שחיו בסבל ומתו בייסורים. שם השדים האמיתיים נמצאים.
עמדתי מול רחבת מצבות אינסופית, באמת לא יכולתי לראות את הסוף שלה באופק, ורק חשבתי מאיפה להתחיל ללכת. בין הקברים האלה אין הרבה מרווח, אי אפשר לטייל ככה סתם בין הקברים כמו בחלקה הצבאית, אז הלכתי תוך כדי שהתחלתי לבחון לאט את שמות הנפטרים וסוגי המצבות שכל משפחה בחרה עד שאחרי כמה מטרים ראיתי שביל. שביל צר מאוד, נראה אינסופי, שחותך את כל רחבת הקברים, הוא היה מושלם בשביל להתחיל בטיול.
הלכתי בשביל כששוב אני מרגיש את כל החושים שלי חדים יותר מתמיד, מצד אחד קצת פחד מהלא צפוי (חשבתי על מקרה סחיטת איש העסקים נועם לניר שהתברר שהאיש שאיים עליו ברצח היה הומלס שגר בבית קברות, וחשבתי
שאולי אני תיכף יעבור ליד הבית שלו בכל רגע), ומצד שני מעין תחושת ביטחון- אולי אני המפחיד כאן, אני זה שחשב על לרצוח את החבר שלו וכבר שנים בא לו לפוצץ מישהו במכות (ואני מתעלם מהמראה החיצוני – 190 ס"מ של אדם מתוסכל משהו שהעיניים שלו משדרות אמביוולנטיות קיומית).
פסעתי לאט בין כל הקברים והמצבות כמו בלש בסדרת מתח הזויה, כל כמה צעדים הרגשתי קורי עכביש נדבקים לפנים שלי. כל הזמן הראש מסתכל לצדדים לוודא שאני לבד ומדי פעם עשיתי גם סיבוב במקום.
כשעשיתי את זה קפצה לי לראש המחשבה שאולי בפעם הבאה שאני יסתובב אני יראה דמות מתחבאת במהירות מאחורי אחת המצבות. פחדתי ואהבתי את זה. אהבתי את האדרנלין שזרם לי בגוף, את התחושה הנדירה הזאת שכל החושים שלך חדים כי אתה לא יודע מה הדבר הבא שתראה, יצרתי לעצמי את הסרט הכי טוב של השנה.
חשבתי שחבל שאני לא יודע איפה סבא שלי קבור (גם הוא התאבד), הייתי קופץ לבקר אותו.
הסתכלתי על המצבות סביבי – בלומברג, שמואלוב, רבינוביץ', חיתאווי – כל הסוגים וכל המינים. חלקן מצבות יחסית גדולות, עם תמונה, כיתוב קצר, חלקן מצבות סטנדרטיות עם פרטים מינימליים, או שלא היה כסף או שבני המשפחה שמחו להיפטר ממנו (דווקא יש לי הרגשה שבמקרה הזה ישימו מצבה יפה, שתעזור לרגשי האשמה). מדי פעם נתקלתי בכל מיני פריטים שמשכו את תשומת הלב שלי והלכתי לשם בזהירות (הייתי צריך להיות מאוד יציב כדי לא לדרוך על קברים בדרך). זו היתה יכולה להיות תמונה, אבן שמעוצבת בצורת ספר, או שיח שטמון ליד הקבר ומושך תשומת לב.
כשהסתכלתי על כל הקברים האלה, כל כך צפופים, כל כך ביחד, ניסיתי לשכוח את המחשבות התורשתיות והטורדניות שלא עוזבות אותי ביום יום על מזרחים ואשכנזים, אבל לא הצלחתי, זה היה חזק ממני. עברתי ליד קבר אחד שנמצא בדיוק ליד בור הניקוז של המים ואחרי שעברתי אותו חשבתי שזה יהיה מעניין לראות מי קבור שם, חזרתי בהליכה אחורה וזה היה "כהן", עברתי ליד קבר אחר שהיה בדיוק מתחת לפח הזבל, וגם הוא היה "כהן". אני באמת לא מנסה לטעון או לרמוז כאן לשום דבר, אבל זה קצת הצחיק אותי, גיחכתי בלב והמשכתי לטייל.
הגעתי למעין "שכונת יוקרה" בלב בית הקברות – מצבות גדולות ויפות שממוקמות בבמה מוגבהת מעל שאר הקברים. עליתי לשם והסתכלתי על הנוף:
בכל כיוון שאליו פניתי ראיתי שורות אינסופיות של מצבות, עומדות בשקט כאילו נוח להן עכשיו. הן רוצות לנוח. גם לרוחות נמאס לפעמים.
נשענתי על המעקה והסתכלתי על הכוכבים.
בשלב הזה החלטתי לחזור, בדרך למטה ראיתי קבר עם עץ קטן לידו, העץ היחיד שראיתי שם, הייתי חייב להתקרב. הלכתי בזהירות בין כמה קברים
צפופים כדי הגיע אליו, עמדתי ונגעתי בענפי העץ. הם היו יבשים, קשים, עץ שנמאס לו לחיות. השם היה וואהל. לא יודע למה, יש לי הרגשה מיסטית מוזרה שיום אחד מישהו מבני המשפחה (או מי שקבור שם בהנחה שראיית העולם שלי שגויה ורוחות אכן קיימות בעולם הזה, אני לא פוסל כלום) ייכנס לחיים שלי (או למוות) בצורה כזאת או אחרת.
אם זה יקרה אני מקווה שלפחות אני יידע שזה הוא.
התחלתי לחזור. הדרך חזרה הייתה הרבה פחות דרמטית, כבר בכלל לא פחדתי, אולי אפילו קצת קיוויתי לראות משהו או מישהו (מרחוק). טיפסתי על הגדר בחזרה לחלקה הצבאית, אמרתי שלום (בלב) לאחי ויצאתי לאוטו.
בדרך חזרה זאת היתה אחת הפעמים היחידות בחיים שלי שנסעתי באוטו ולא הדלקתי רדיו או שמתי דיסק, רק נסעתי בנתיבי איילון הריקים עם סיגריה בפה וניסיתי להמשיך את החוויה הדרמטית.
ככל שהתקרבתי לתל אביב הטיול המוזר התחיל להישכח ופתאום עברתי בהדרגה לעולם של אנשים רמזורים ומוזיקה.
יש לי הרגשה שזאת לא הפעם האחרונה שאני עושה את הטיול הזה.
כולכם מוזמנים.
ההסעות יוצאות ביום רביעי הקרוב מבית העלמין בחולון, נא להצטייד בכובע, מימייה והרבה מצב רוח.