לפעמים אני מעמת את עצמי עם התיאוריות שלי על החברה ואיך שאני רואה אותה, אני תמיד מפסיד.
אני מוצא שהדעות עליהן אני מבסס את ההתמודדות היומיומית שלי עם כל מיני דברים הן צבועות ונובעות מעצלנות כרונית ופחדנות להתמודד עם הדברים הקשים באמת בחיים, הדברים הרגשיים שגורמים לבני אדם להתפתח.
אני לא יפרט על זה כי קשה לי אפילו להתמודד עם זה בכתב, אבל מה שיפה כאן זה שלמרות שאני מודע לזה מחר אני ימשיך להגיד לעצמי את אותם דברים שקריים ומזויפים שאני אומר לעצמי תמיד כדי שאני יוכל להמשיך להסתגר בתוך הקונכייה שלי.
הקונכייה היא מקום מעניין; היא יוצרת רושם של מקום פתוח לכאורה שבו אני יכול לעשות מה שאני רוצה ואין לי שום הגבלות. אני המאסטר של עצמי.
כשאני מסתכל למעלה אני לא רואה שום גבול או תקרה מעליי, תקרת הקונכייה צבועה בשמיים וכוכבים, בדיוק כמו האולפן של טרומן.
היא זזה איתי לכל מקום שאני הולך, ככה שאני אף פעם לא יראה אותה בתנועה, פשטות פיזיקלית.
אבל האמת היא שהיא מקום קטן וצפוף. כל פעם שאני מעז ומושיט את היד הרגשית שלי רחוק מספיק שהיא תצא מהקונכייה אני מרגיש את הקור העז בחוץ ומיד מכניס אותה פנימה. בפנים חמים ונעים, הקירות הבלתי נראים צבועים בכתובות שמסבירות לי תמיד למה אני צריך להישאר בפנים.
ב"בלתי נתפס" היה קטע שבו כתבו על מכונת צילום פספורטים "לך לישון" בכתב בלתי נראה ובן אדם שיצא משם נרדם ליד המכונה. אלה בדיוק קירות הקונכייה – מציגים מצג שווא של חופש מוחלט כשבעצם הם הכלא האישי שלי.
כל פעם שאני רואה קצה אור באחת הפינות אני הולך להציץ החוצה בחשש מהבלתי נודע, המפחיד. הגישה המפוחדת היא זו שגורמת לחיות בחוץ להתנהג בתוקפנות, ואני מיד בורח בחזרה פנימה ואומר לעצמי "באיזה עולם אני חי?"
הכלא הזה גם מגן עליי. כשמנסים לפגוע בי קירות הקונכייה חזקים מפלדה, אני יכול להתגונן שם כמעט מפני כל דבר. יש חיות שרואות אותי לרגע מחוץ לקונכייה ומנסות להתקרב, לראות מי אני, אבל בגלל שאני מרגיש כל כך חשוף ועירום אני בורח כשאני רק רואה אותן מתקרבות. ויש חיות שרואות קונכיות וישר מחליטות לתקוף אותן כי הן לא נראות תוקפניות, הקונכייה נועדה רק להתגוננות. לפעמים אני שומע פתאום שיניים שמנסות לנגוס בי או אפילו בעיטות פראיות בקירות, כשזה קורה אני יושב בשקט ומחכה שהם ילכו, לפעמים אני יוצא לרגע ומראה שבתוך הקונכייה לא נמצא חילזון. אחרי זה אני חוזר מיד פנימה.
בגלל זה כל כך קשה לי לפגוש שוכני קונכיות אחרים, אנחנו אף פעם לא רואים את שכנינו. לפעמים אני יעבור ליד שוכן קונכייה אחר ואפילו לא ישים לב לקיומו, והמקרים המצערים באמת הם כשאני עובר ליד שוכן קונכייה ושנינו מרגישים את נוכחות האחר אבל אף אחד מאיתנו לא מסוגל ליצור קשר עם השני כי מרוב שהייה בקונכייה אנחנו בקושי יודעים לתקשר, כל החיים רק בהתגוננות.
אולי יבוא היום שבו אני יצא החוצה לאוויר הקר ויתמודד עם הג'ונגל שבחוץ. בהתחלה אני יסתכל לצדדים וירגיש חשוף ובודד, אבל עם הזמן אני יגלה שאני לא לבד, שבעצם אני מוקף בשוכני קונכיות אחרים, יכול להיות אפילו שחלק מהם נתקעו בי בטעות ואני פירשתי את זה כעוד מתקפה של צבוע. את גופי העירום יכסו לאט בגדים נעימים ונוחים, לא עוד קונכייה ענקית שנסחבת איתי לכל מקום כמו צל שאי אפשר להיפטר ממנו.
אולי יבוא היום.
