לפני 12 שנים. 20 באפריל 2012 בשעה 14:37
אני בטח מכיר יותר מ 50 שירים של הביטלס
ועדיין מגלה כל פעם עוד שיר מקסים שלא הכרתי
מה תודה? תתפשטי.
לפני 12 שנים. 20 באפריל 2012 בשעה 4:16
הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה העגילים שלה. שניים בצד ימין, אחד בצד שמאל, אף אחד מהם לא בתנוך, אלא בחלק העליון הזה של האוזן שתמיד נראה לי ממש כואב לנקב.
היא הייתה נמוכה ורזה, בטח לא יותר ממטר-שישים, עם בטן שטוחה וציצים קטנים וחצופים. הגופייה הלבנה והג'ינס הקצרצרים שלבשה הדגישו את הגוון השזוף של העור שלה. היה בה משהו סקסי. חתולי.
גייסתי חיוך ופלטתי "הי" שהיה יותר מתוח ממה שהתכוונתי.
עיני השקד שלה סקרו אותי רגע ארוך מלמעלה למטה. "אתה יותר גבוה ממה שחשבתי" היא אמרה לבסוף.
"זה טוב או רע?" שאלתי.
היא לא ענתה, רק חייכה חיוך עקום שלא הבנתי ונכנסה אל הבית, מסמנת לי עם הראש לבוא בעקבותיה. השיער שלה, בהיר וקצר, היה אסוף ברישול לקוקו שקיפץ אחריה כשהלכה.
עקבתי אחריה פנימה. דירת סטודיו לא גדולה, אבל נעימה. חלון גדול שמשקיף אל הרחוב, מקושט בפעמוני רוח שנתלו מעל לאדניות עמוסות פרחים לבנים וסגולים. שולחן אוכל ארוך עם כסאות עץ כתומים. שתי ספות ישנות ושולחן גדול, נמוך ושחור בסלון.
"את גרה כאן לבד?"
"עם שותפה... היא לומדת למבחן או משהו, יש לנו זמן עד שהיא תחזור... טוב, למה אתה עומד? שב, אני אביא משהו לשתות"
התיישבתי. עקבתי אחריה במבט כשהלכה אל המטבח, סוקר תחילה את הטוסיק הקטן והחמוד ויורד עד לכפות הרגליים היחפות שלה שטופפו על הרצפה.
היא חזרה עם שתי בירות והתיישבה על הספה מולי. שתינו. היא שאלה אם הסתבכתי להגיע, אמרתי שלא היו פקקים אבל לקח לי עשרים דקות למצוא חניה ואיך אף פעם אין חניה בעיר הזאת והיא חייכה ואמרה שזו לא ממש בעיה כי גם ככה אין לה רישיון. היא שאלה מה עשיתי בצבא, והסתבר שהיא הייתה ב 8200 ושיחקנו קצת באיזה-קטע-אנחנו-מכירים-את-אותם-אנשים, ונכון שהחומוסיה מחוץ לקריה ממש טובה ואריק איינשטיין וספרים של אשכול נבו.
הייתי שקוע בשיחה וכמעט שכחתי בשביל מה באתי.
שנינו שתקנו לרגע. היא אספה חבילת ווינסטון לייט מהשולחן ותחבה סיגריה לפה, ליכסנה אלי מבט של יש-לך-אש?
הוצאתי את הסיגריות מכיס המעיל, הדלקתי אחת לעצמי והעברתי לה את המצית. היא סוככה על הסיגריה עם הידיים, מגנה עליה מפני רוח שהגיעה מהחלון, מסתכלת אלי דרך העשן לאחר שנשפה. "אז...?"
"אז..." עניתי לה, מרשה לזווית הפה שלי להתעקל לחיוך דק "שמעתי שהיית ילדה רעה השבוע".
"לא רק השבוע" היא חייכה, אוספת את ברכיה אל חיקה. היא אמרה משהו על זה שהיא לא מקבלת מספיק משמרות בעבודה, והשכר דירה, והייתה איזו שמלה פשוט מהממת בזארה שהייתי חייבת לקנות ואחר כך אני מרגישה מטומטמת ולא מבינה למה עשיתי את זה למרות שאני יודעת שזה רעיון רע. שהיא תמיד עשתה מה שהיא רצתה ואף אחד לא אמר לה כלום ועכשיו היא מרגישה שזה דפק אותה כי היא לא יודעת לשים לעצמה גבולות לבד והיא צריכה שמישהו יעשה את זה בשבילה, יכעס עליה כשהיא עושה שטויות, יכריח אותה לקחת אחריות.
"יותר טוב אם נתחיל מסתם משהו" היא אמרה. "זה לא צריך להיות על דברים אמיתיים... אני רק רוצה ש..." היא עצרה לרגע לחפש את המילים, ושמתי לב שהסמיקה קצת.
"שמה?" דחקתי בה.
היא הרימה אלי מבט. "שיענישו אותי. שאני ארגיש שיש השלכות לדברים שאני עושה. זה כמו... קתרזיס, אתה יודע? אני צריכה את זה כדי להרגיש טוב עם עצמי". היא מעכה את בדל הסיגריה במאפרה והביטה בי, מחכה לתשובה, בודקת איך אגיב.
לקחתי שאיפה אחרונה מהסיגריה שלי, שגם עמדה להיגמר. "יופי. אז בואי נפסיק עם הדיבורים ונראה איך אפשר לחנך אותך", אמרתי ספק בהתגרות ספק ברצינות. עוד הימור.
כנראה שזה היה בסדר, כי היא התכופפה ושלחה יד אל מתחת לספה, מוציאה משהו שהיה על הרצפה מתחתיה. מקל ארוך ודק, מתעקל בקצה. קיין.
היא נעמדה והושיטה לי אותו. "אני מקווה שאתה יודע מה עושים עם זה" היא חייכה, ושוב חשבתי שזיהיתי שמץ של ביישנות. "אני הולכת להחליף למשהו... יותר נוח" היא הטתה את הראש הצידה וסקרה אותי לרגע. "שתי דקות... אל תלך לשום מקום".
העברתי אצבע לאורך המקל, מרגיש את העץ הקריר, החלק והקשיח. "במה אנחנו משחקים?" חקרתי.
היא חשבה רגע לפני שענתה."בוא נגיד שלא הייתי תלמידה מאד טובה..." היא זרקה אלי מבט מתריס.
היא חייכה חיוך שובב אחרון, ואז הסתובבה ונעלמה מאחורי דלת חדר השינה, משאירה אותי לחכות.
** סוף חלק ב' **
לפני 12 שנים. 15 באפריל 2012 בשעה 17:36
ישבתי אצלה בסלון על ספה שיכולתי רק להניח שהייתה כחולה פעם, אבל עכשיו הצבע שלה הוא משהו בין כחלחל למלוכלך.
על השולחן נחה מאפרת זכוכית קטנה. בהיתי בה לרגע, שוקל אם להדליק סיגריה. בסוף החלטתי לוותר. על הקיר מולי הייתה מראה ארוכה כזאת עם מסגרת מעץ, מהסוג שבדרך כלל יש לבנות ליד הדלת. סקרתי במהירות את מה שבחרתי ללבוש. ג'ינס כהים, חולצה מכופתרת קצרה וז'קט כאמל. תהיתי לרגע אם לזה היא התכוונה כשביקשה שאלבש משהו סמכותי.
~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~
התחלנו לדבר לפני שבועיים. היא שלחה לי הודעה, אמרה שהיא אהבה את הסיפורים בבלוג. הפרופיל שלה היה חסר תוכן כמעט לחלוטין, אפילו "נשלטת" לא היה מצוין בו, אבל את הניק שלה אהבתי – Smurfette. דרדסית. מוזר איך כל פעם שאני כמעט מתייאש מהכלוב ומתחיל לחשוב שאין סיכוי שאני אמצא כאן את מה שאני מחפש באה לי אחת כזאת משום מקום ומושכת אותי חזרה.
דילגנו בקלילות על שלב הראיון. בת 22, גדלה באיזה מושב בדרום אבל גרה בתל אביב, סטודנטית למדעי המשהו. אחרי שהחלפנו עוד כמה פרטים טכניים ומילות נימוס שאלתי מה היא מחפשת בכלוב. אני לא אוהב את השאלות האלה. הן מרגישות לי טיפשיות ומכניות, אבל יש דברים שחשוב לברר כבר בהתחלה.
היא ענתה שהיא צריכה שיחנכו אותה. שאלתי מה זה אומר. סדרי העדיפויות שלה לא טובים, היא אמרה. היא לא משקיעה מספיק בלימודים, מבזבזת יותר מדי כסף על שטויות, מעשנת יותר מדי. היא רוצה שיענישו אותה כשהיא לא בסדר, שמישהו ישמור אותה בתלם. תבין, היא אומרת לי – אני לא נהנית מכאב. אני צריכה אותו.
עניתי שזה מצוין כי אני בדיוק מחפש איזו פרחחית להשכיב על הברכיים.
היא הציעה שנעבור לפייסבוק.
יומיים אחר כך דיברנו בצ'אט. שיחה כאילו קלילה, חסרת משמעות כמעט. מה קורה, איך היה בעבודה, זה נורא הפקקים בכניסה לתל אביב והיה ממש חם היום. הרבה חי"תים, הרבה סמיילים, שיחת חולין מנומסת לפני שאפשר להתקדם. חלק מהמשחק. אחרי עוד קצת זיוני שכל שאלתי אם מתאים לה שנשב לבירה השבוע. היא ענתה במספר טלפון.
לקראת שבת שלחתי לה סמס מה נשמע ומתי בא לה לשבת. אחרי רבע שעה היא התקשרה אלי. הופתעתי. היא לא יודעת שיש פרוטוקול לדברים האלה? עד הפגישה הראשונה מתקשרים בסמסים.
עניתי, מנסה לחשוב על משהו מעניין להגיד כדי לא להיקלע לפרטים הטכניים של הפגישה ולסיים את השיחה תוך 40 שניות כמו ילד מבוהל. היא דיברה בשטף, התנצלה אם אני לא שומע אותה טוב כי היא בדיוק מורחת לק ברגליים ומחזיקה את הטלפון עם הכתף. היא התחילה לשתף אותי בהתלבטות אם למרוח לק כתום או ורוד לוהט, אבל לפני שהספקתי לשאול מה זה ורוד לוהט היא התחילה לצעוק על נחום שירד מהשולחן. היללה הנרגזת שבאה אחר כך העלתה את הסברה שנחום הוא חתול, והיא מיהרה לאשר ואמרה שהוא שמן וטיפש ועצלן אבל היא אוהבת אותו בכל זאת. אני לא ממש זוכר איך אבל משם השיחה התגלגלה לסושי וסרטים של טרנטינו וג'ים מוריסון, ופתאום גיליתי שאנחנו מדברים כבר חצי שעה בלי ששמתי לב.
עשיתי חישוב זריז בראש ולפני שהספקתי לחשוב יותר מדי שאלתי אם בא לה שנדלג על הבירה ונעבור ישר לשחק. הימור, אני יודע, אבל מה כבר היה לי להפסיד..?
אני בקושי מספיק לסיים את השאלה והיא צוחקת ואומרת שכן, היא חשבה על זה גם אבל לא הייתה בטוחה אם זה יתאים לי והתלבטה אם לשאול, אבל זה נשמע לה רעיון מצוין כי היא באמת הייתה מאד רעה השבוע, ואני קצת שמחתי לגלות שמאחורי החזות הפטפטנית והבטוחה בעצמה יש אולי ילדה מבוישת.
היא אמרה שהיא מעדיפה להתחיל ברול פליי כי היא צריכה להכיר אותי קצת יותר לפני שנעבור לדברים אמיתיים. יש משהו שהיא רוצה לנסות כבר כמה זמן היא אמרה, לא הסכימה לגלות לי מה אבל ביקשה שאלבש משהו סמכותי. לא ג'ינס וטי שירט. לפני שניתקנו ניסיתי לתחקר אותה לגבי המשחק אבל היא רק צחקקה ואמרה שזו הפתעה, אבל היא בטוחה שאני לא אתאכזב.
למחרת בערב עליתי במדרגות של בניין תל אביבי ישן מהסוג שגרים בו רק זקנים, סטודנטים וחתולים. עליתי לקומה שניה לפי ההוראות ומצאתי את הדירה. דלת פלדלת עם טפט עץ שמתקלף בקצוות, מגנטים של ניקוי יבש ופיצה וסטיקר של הדג נחש.
צלצלתי בפעמון. צעדים מבפנים.
כעבור רגע היא פתחה את הדלת.
** סוף חלק א' **
לפני 12 שנים. 31 במרץ 2012 בשעה 12:29
[ כבר שבוע אני אומר לעצמי שאני צריך לשבת ולהשקיע בפוסט רציני ולא סתם להדביק עוד משהו מיוטיוב... בסוף נשברתי ]
המבע בעיניים שלה אחרי הספנק הראשון
והחיוך המסופק הזה
עושים את כל הסצינה מבחינתי
לפני 12 שנים. 23 במרץ 2012 בשעה 6:48
שחיקה מדאיגה ביכולות של אלוהים...
לפני 12 שנים. 16 במרץ 2012 בשעה 8:42
"Like, what are you, out of your fucking mind??! You think I'm just gonna rape you on the off chance that hopefully you're into that shit?!"
לא, הוא פשוט גאון...
לפני 12 שנים. 14 במרץ 2012 בשעה 12:19
"אמרתי לא!"
"נו מאמי בבקשה! רק פעם אחת תגידי כן, מה כבר ביקשתי??"
"אורן, לא!", היא מזדקפת במיטה, מסדרת את הכריות מאחורי גבה, "תבין שאומרים לך לא! זה מגעיל אותי, זה.. זה לא נקי!"
"חברה של פרידמן מסכימה... וארז וחברה שלו עושים את זה כל הזמן..."
"יופי. אני מממש שמחה בשביל פרידמן וארז. אני לא עושה את זה! שהחברות של חברים שלך יעשו מה שהן רוצות במיטה, אותי חינכו אחרת! חוץ מזה, אתה יודע איך זה ילכלך את הסדינים?!"
"נו, מאמי, אני ממש אזהר... נעשה את זה זריז... פעם אחת??"
התנשפות. "פעם אחת, אורן. ויותר אני לא רוצה לשמוע על זה!"
"תודה מאמי!! את ממש תיהני, את תראי! כבר הכנתי כמעט הכל, אני אלך להביא את זה!!"
"נהדר... ואחרי זה אני לא רוצה לשמוע יותר על ארוחת בוקר במיטה."
לפני 12 שנים. 13 במרץ 2012 בשעה 2:23
(הסיפור הזה, בניגוד לקודם, מבוסס באופן חלקי למדי על המציאות. חלק ממה שמתואר בו אמיתי לגמרי, וחלק אחר דמיוני לחלוטין. אני אשאיר לכם להחליט מה פיקטיבי ומה לא)
לקיר יש גוון של שמנת, היא חושבת. או אולי בעצם אוף ווייט. או בז'? היא לא בטוחה. היא מהרהרת בעובדה שלעולם לא הייתה שמה דעתה לפרט שולי כל כך, אם לא הייתה נמצאת במצב בו היא נתונה כעת. היא סוקרת באטיות את הצל שלה המוטל על הקיר, בוחנת את הצורה שמטילים כל קימור וקווצת שיער.
היא שומעת אותו בסלון, מתרומם מהספה ונכנס למטבח. גל קצר וחד של קור מזדחל במעלה עמוד השדרה שלה וגורם לה להזדקף באחת. היא נעשית ערה לדופק המאיץ בחזה, להלמות הדם ברקותיה. היא נרגשת, מנסה לשווא להשתלט על התחושה של חשש מהול בציפייה שמציפה אותה.
היא שומעת את המתג כשהוא מכבה את האור במטבח ומתחיל להתקדם לכיוון חדר השינה שלה. היא יודעת בערך למה היא צריכה לצפות – זו לא הפעם הראשונה שהוא מעניש אותה – אבל בפעם הקודמת זה היה מיידי, מהיר. בלי זמן לחשוב. הוא לא נתן לה לחכות ככה.
הצעדים מתקרבים. היא לוקחת נשימה עמוקה, מדמיינת ברגע אחד קצר עשר גרסאות שונות למה שעשוי לקרות לאחר שיכנס, חושבת לעצמה שלא אכפה לה שיעשה בה מה שירצה, רק שיגאל אותה מהתחושה הופכת הבטן הזאת של חוסר וודאות.
היא שומעת את הדלת נפתחת.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
עברו כמעט שבועיים מאז ההרפתקה הקטנה שלנו במשרד. אני חושב שהיא הייתה מעט נבוכה ממה שקרה, אבל אף אחד מאתנו לא העלה את הנושא. סוג של הסכמה שבשתיקה שאין סיבה לדבר על מה שהיה.
בימים הראשונים שלאחר מכן היא הייתה כנועה מהרגלה. ניסוח בעייתי כשלעצמו, כי ההרגל שלה הוא, בפשטות, לא להיות כנועה. היא עדיין הייתה עצמה, השיחות בינינו אותן השיחות והיחסים אותם יחסים, אבל היא כאילו סימנה לעצמה קו אדום דמיוני שהיא נזהרה לא לחצות. חוצפנית, אבל לא יותר מדי. מתגרה, אבל במידה. ניסיתי לתעל את מעט הפרובוקציות שהפנתה אלי למשהו מעניין, אבל היא לא שיתפה פעולה במשחק. אולי היא סתם ביקשה לשחק בי, ללכת על הגבול הדק שבין ההתרסה הכללית שהפגינה כלפי העולם לבין המרדנות המדויקת והמכוונת שתמיד הפנתה אלי, שידעה שלוחצת אצלי על כל הכפתורים הנכונים, שמטריפה את החושים שלי וגורמת לי לרצות לעשות לה טוב ורע וכואב ונעים והכל ביחד. ואולי סתם לא רצתה להיענש שוב, כנראה שלעולם לא אדע. ככה או ככה, באותם ימים היא הקפידה לא לתת לי שום תירוץ טוב להעניש אותה.
ואז נעלם הספל האדום.
הספל האדום היה מתנה מידידה טובה שלי שהשתחררה. מזכרת ששמרתי מתקופה אחרת בשירות שלי, מזמן אחר ומקום אחר. פריט שידעתי שגם אם אסתכל עליו בעוד עשר או עשרים שנה, יזכיר לי תקופה מהיפות שהיו לי. בדיוק מסוג הפריטים אליהם אנשים מתכוונים כשהם אומרים "בעל ערך סנטימנטלי". הוא היה מונח על שידה במשרד שלי, ואני בעצמי הקפדתי לא להשתמש בו כדי לא להסתכן בכך שישבר.
בוקר אחד שמתי לב שהוא חסר. המשרד שלה היה בצד הנגדי של המסדרון, כמעט מול המשרד שלי, ובדרך כלל אם משהו נעלם, זה היה הימור טוב להניח שהוא "הושאל" ונמצא שם.
הדלת הייתה סגורה כמעט לגמרי. דפקתי פעמיים ונכנסתי. היא ישבה שם עם עוד שתי חיילות.
"לא ראיתן במקרה ספל אדום שהיה על השולחן שלי, נכון?"
שתיקה קצרה. החלפת מבטים.
היא הסתכלה עלי, נושכת את השפה התחתונה. "כן... רציתי להגיד לך... לקחתי אותו אתמול אחרי שהלכת ו..."
"והוא נשבר בטעות. הפלתי אותו מהשולחן..." אחת הבנות קטעה אותה.
"אני אקנה לך חדש." היא לקחה את זכות הדיבור שוב, "אני מצטערת."
"יש לי מספיק ספלים, אני לא צריך חדש..." עניתי לה ביובש, "זו הייתה מתנה."
"לא ידעתי. סליחה."
לא היה לי שום דבר להגיד. תקעתי בה מבט לא מרוצה ויצאתי.
היא יצאה אחרי למסדרון, אחזה בזרוע שלי. "די, אל תכעס. באמת שלא ידעתי."
בהיתי בה לרגע. "אני לא כועס, אני יודע שלא ידעת... אני מבואס. מותר לי?"
היא לקחה עוד צעד קטן לכיוון שלי, התקרבה אלי קצת יותר ממה שהייתה צריכה בהתחשב בעובדה שהיינו במסדרון. "אל תהיה מבואס. אני חושבת שאני יודעת איך לפצות אותך" היא אמרה לי בשקט וחייכה.
"את יכולה לנסות", החזרתי לה חיוך קלוש, לא רוצה להראות לה שקנתה אותי בהבטחה שלה. היא חייכה שוב וחזרה למשרד, ואני חזרתי לשלי, משתעשע במחשבה על אופי הפיצוי אליו התכוונה.
בערב אני נרדם ברכבת בדרך חזרה הביתה. כשאני מתעורר בתחנה שלי אני רואה שהיא שלחה לי סמס כשישנתי: "אמא שלי לא ישנה בבית היום... חשבתי שאולי תרצה לבוא לעשות לי בייביסיטר :)".
אני חושב קצת ושואל אם היא מתכוונת להתנהג יפה. היא עונה שאולי. אנחנו קובעים לעשר.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אנחנו יושבים אצלה בסלון ומסיימים בקבוק שני של גולדסטאר. על השולחן שתי חבילות סיגריות ובקבוק טקילה. חלון גדול ופתוח שמשקיף על העיר מכניס לחדר בריזה קרירה של סוף הקיץ, אבל היא לובשת רק תחתונים וסווטשירט אפור שגדול עליה בשתי מידות. היא יצאה מהמקלחת בדיוק לפני שהגעתי, והשיער שלה פזור ורטוב ומריח משמפו.
שנינו שיכורים בדיוק במידה הנכונה ומצחיקים אחד את השני, מדברים על השטויות הרגילות שאנשים שמכירים טוב וגם ככה רואים אחד את השני כל יום מדברים עליהן. אני מרוח על הספה, היא יושבת על הכורסא עם רגליים שלוחות קדימה שנחות מסוכלות על הברכיים שלי.
היא מרימה אלי זוג עיניים מהכורסא. "אני מצטערת על הספל" היא מעלה את הנושא. "אני מרגישה לא נעים עם זה. גם לקחתי לך אותו בלי לבקש וגם הוא נשבר בסוף..."
"כן... אני חושב שאת עדיין חייבת לי פיצוי" אני מלכסן אליה מבט.
"אני יודעת", היא מזדקפת מעט ושולחת לי חיוך דק "חשבתי שאולי יהיה לך עונש יצירתי בשבילי".
אני תוחב לפה סיגריה חדשה ומדליק, נושף עשן ומסתכל עליה. "אני חושב שאת צודקת" אני מחייך בחזרה ובוהה בה עוד רגע קצר. "אני אגיד לך מה נעשה. לכי לחדר. תחכי לי על המיטה, על הברכיים עם הפנים לקיר". החיוך שלה מתרחב מעט "אני אסיים כאן את הסיגריה. אני צריך לחשוב על העונש שלך."
"קינקי" היא מחייכת לרגע, מכווצת שפתיים וקמה לכיוון החדר.
אני נשאר על הספה עם הסיגריה ביד. כבר חשבתי שהיא לא בעניין, שהפעם הקודמת הייתה רק משחק מקדים מבחינתה. ופתאום היא באה לי עם היציאה הזאת של "אולי תעניש אותי". אני מנסה להחליט אם היא אוהבת את זה ומתביישת וחיכתה לתירוץ המתאים, או שסתם היא רוצה לפצות אותי והיא זורמת עם זה כי היא יודעת שזה מדליק אותי. אחרי דקה קצרה של מחשבה אני מחליט שבשלב הזה לא מעניינת אותי כל כך הסיבה, וגם אם היא עושה את זה רק בשבילי זה מצוין. אני לוקח שאיפה אחרונה מהסיגריה, מכבה אותה וקם.
כשאני נכנס לחדר אני מוצא אותה על המיטה, יושבת על הברכיים עם הפנים לקיר. הסווטשירט שלה גבוה רק במעט מהנקודה בה הירכיים פוגשות את הישבן, ואני מספיק לגנוב מבט לפני שהיא מסתובבת ונפנית אלי.
"נו? חשבת על העונש שלי?" היא מתגרה.
אני מתיישבת למרגלות המיטה ומביט בה. "את יודעת מה העונש שלך" אני מסמן עם העיניים לכיוון הברכיים שלי. היא נותנת בי מבט קצר ומחייכת חיוך קטן, מתוח, ואז זוחלת על המיטה ומתקדמת לעברי, רוכנת לכיווני בכוונה להישכב עלי.
אני הודף אותה בעדינות עם היד. "לא ככה. תורידי את החולצה."
היא מרימה גבה אבל עדיין מחייכת, פושטת את החולצה בצייתנות. אני מגלה שהיא לא לובשת חזייה. השדיים שלה מביטים בי, קופצניים ועליזים. כשהיא נשכבת על הברכיים שלי אני מגלה גם שהתחתונים שלה הם לא יותר מחוטיני קטן ושחור.
אני מתחיל בחימום עם מכות קטנות וזריזות. היא מתנועעת קצת, מתכווצת קצת עם כל מכה. האנחות שלה שקטות וקצרות, שילוב מוזר של עונג וכאב. אני נכנס לדמות ומדבר אליה תוך כדי, מסביר לה למה היא נענשת ומדגיש כל משפט במכה חדה. היא עונה בעוד אנחות.
הישבן שלה כבר ורוד וחמים, ואני תוחב אצבע לרצועת הגומי של החוטיני ומותח אותו למעלה. "גם ככה זה לא מכסה כלום", אני אומר ומשחרר את הגומי, נותן לחוטיני לחזור למקומו בהצלפה, ולאחר מכן אוחז בו בשנית ומוריד אותו בתנועה מהירה.
אני ממשיך עם ספנקים חזקים ומדודים, נהנה לבחון את הצורה שהיד משאירה בכל פעם שהיא פוגשת בעור החשוף, את הדרך החמודה בה העכוזים מקפצים עם כל מכה. הישבן שלה מתחמם ומאדים, האנחות הופכות לגניחות. עם כל מכה היא בועטת, מזיזה את האגן ומתחככת בי.
אני נהנה להעניש אותה, אבל שם דעתי לעובדה שהילדה שוכבת עלי ערומה, וחשוב מכך – חרמנית. אני מפסיק עם הספנקינג ומניח את שתי כפות הידיים על המיטה. אחרי שלוש או ארבע שניות היא מבינה שנגמר. היא מתרוממת בלי מילים, נעמדת מולי. החוטיני השחור נח מסביב לקרסוליים שלה, והיא פוסעת מתוכו באטיות ומותירה אותו על הרצפה, מתיישבת עלי ומתחילה לנשק אותי, נשיקות קטנות ואטיות שמתגברות ומתארכות כשהיא מורידה ממני את החולצה והודפת אותי אחורה, נשכבת מעלי. היא מנשקת את דרכה אל הצוואר ומשם אל החזה ולאורך הבטן. השפתיים שלה פוגשת בג'ינס שלי. היא משתהה לרגע, מרימה אלי זוג עיניים בורקות, פותחת את החגורה באטיות ומחייכת. "אני חושבת שאני יכולה לעשות עוד משהו קטן כדי לפצות אותך".
לפני 12 שנים. 2 במרץ 2012 בשעה 4:21
(הסיפור שמובא כאן מבוסס ברובו על אירועים אמיתיים. הרשתי לעצמי לשנות ולהוסיף מספר פרטים, אבל תמצית הסיפור ומערכת היחסים המתוארת בו אמיתיים)
השעה כמעט שמונה בערב.
אני יושב מול המחשב במשרד על חצי א' עם ערימה של מסמכים, קפה נמס וחצי קופסת ערגליות. בדרך כלל אני משתדל לא להישאר יותר מאוחר משש, מקסימום שבע בערב (לצאת יומיות זה תענוג מפוקפק מאד אם חוזרים הביתה כל יום בעשר בלילה), אבל אני חייב להגיש את הסיכום הארור הזה מחר על הבוקר. את החיילים שחררתי כבר לפני שעתיים. כל המשרדים במסדרון ריקים ומיותמים, אפילו העובד אחזקה כבר הלך הביתה.
הדלת חצי פתוחה ואני רואה אותה עוברת. היא קולטת שמישהו עדיין נמצא במשרד, מציצה דרך החרך שבין הדלת למשקוף. היא משחילה ראש וחצי גוף מבעד לדלת, תוקעת בי זוג עיניים כחולות ומחייכת. אני מרים אליה מבט מהמסמכים אבל לא מחזיר חיוך.
"אתה לא באמת כועס, נכון?", היא שוברת את השתיקה.
"זה לא מאד הצחיק אותי."
"אוי אל תהיה תינוק, לא קרה כלום" היא מתריסה ונכנסת למשרד.
" אמרתי לך שאני לא אוהב את השטויות האלה ליד חיילים שלי..."
היא מרתיחה מים בקומקום, לוקחת כוס חד פעמית מהשידה. שניים קפה, אחד סוכרזית. "בסך הכל גנבתי לך את הדרגות מהמעיל לכמה שעות, זה לא כאילו לא החזרתי לך אותן. כולה כמה חתיכות מתכת. רציתי לראות אם תשים לב או תסתובב בלי דרגות כל היום, זה מצחיק. אל תבכה."
אנחנו מזדיינים כבר כמה שבועות. היא לא חיילת שלי, סתם חיילת ביחידה, אז טכנית אני לא עושה שום דבר לא בסדר... ולמרות שצה"ל הוא הבית הזונות הכי גדול בארץ, לא נראה לי שהייתי רוצה שאנשים ידעו מזה. אני לא בטוח שזה יתקבל באהדה אצל המפקדים שלי.
זה לא משהו רציני, ואני חושב ששנינו מרוצים מהסידור הזה. כוס קפה מזדמנת במשרד, סושי או בירה פעם-פעמיים בשבוע, סקס באוטו, הודעות זימה במייל הצבאי... לא רע לנו.
היא מניחה את הכוס על השולחן, מושכת כיסא מאחד השולחנות ומתיישבת מולי.
"למה לא הלכת הביתה עדין?"
"אני בכוננות בחמ"ל, אני צריכה להישאר עד מחר בבוקר. יש את המבצע הזה..." היא חולצת את סנדל ימין בעזרת רגל שמאל ולהיפך, מניחה רגליים על השולחן בסיכול. אצבעות הרגליים שלה קטנות ומטופחות, והציפורניים משוחות בלק בצבע טורקיז. "חשבתי שאמרתי לך..."
"אולי..." אני עונה ביובש, "אני משתדל לא להקשיב לכל מה שאת אומרת."
"חצוף כזה" היא מסננת בלי להסתכל עלי, אוחזת בכוס בשתי ידיים ולוגמת לגימה ארוכה.
"זו פריווילגיה שבאה עם הדרגות. אותך, מצד שני..." אני מרים אליה מבט "אותך צריך לחנך".
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר" היא עונה בקול מיתמם, והשפתיים שלה, הוורודות והמלאות, מתעקלות לחיוך דק.
"גונבת לי את הדרגות... מדברת אלי לא יפה ליד חיילים שלי... אני לא מזכיר בכלל את מה שהיה ביום שלישי... והרשימה עוד ארוכה גברת..."
היא מורידה את הרגליים, רוכנת לעברי ומניחה מרפקים על השולחן. "טוב, אז אני חצופה... זה לא חדש לך. איזה מין קצין אתה, אם אתה לא מסוגל להתמודד עם חיילת סוררת אחת..?"
אני נשען אחורה בכיסא, מסכל את הידיים מאחורי הראש. "אני יודע בדיוק איך צריך להתמודד איתך", אני מסתכל עליה, מוכן לאמוד את התגובה שלה "אבל אני לא בטוח כמה את תאהבי את זה..."
"תעשה מה שאתה רוצה" היא מחייכת בהתרסה. "אתה לא הראשון שמנסה לחנך אותי... אני מבטיחה לך שאני אשאר חצופה"
"מצוין", אני מחייך בחזרה, "תזכרי שאמרת את זה. קומי ותסגרי את הדלת."
"למה?"
"אנחנו הולכים לטפל בגישה שלך. קומי ותסגרי את הדלת."
היא בוהה בי, מופתעת מעצם ההוראה, מהציווי בקול שלי. אבל היא מסוקרנת לגלות לאן זה מוביל, קמה וסוגרת את הדלת בצייתנות. אני קם, עוקף את השולחן ומסובב את הכיסא שעד לפני רגע היא ישבה עליו.
היא עומדת ליד הדלת, מסתכלת עלי במבט שואל.
אני לוקח נשימה ארוכה. "תורידי את המכנסיים ובואי הנה" אני שומע את עצמי אומר, מחווה עם הראש לצד ימין שלי.
היא מבולבלת. השפתיים שלה נפשקות מעט, כאילו כדי לומר משהו, אבל אחרי רגע קצר נסגרות ומסגירות רמז של חיוך. היא מסתכלת עלי, עיני התכלת שלה בורקות לרגע בשילוב של חשש והתרגשות.
היא פותחת כפתור במכנסיים ולאחר מכן את הרוכסן, פושטת אותן באופן איטי ומדוד, מקפידה לא להסיר ממני את המבט. היא מוציאה רגל אחת ולאחריה את השנייה, חושפת זוג ירכיים קמורות ובהירות. חולצת ה-א' שלה מגיעה עד לאמצע הירך, אבל אני מצליח לראות מבעדה שהיא לובשת תחתוני כותנה בצבע כחול.
היא מקפלת את המכנסיים ומניחה אותן על השולחן, צועדת לכיוון הכסא ונעמדת לצידי. היא פותחת את הפה כדי להגיד משהו, אבל נעצרת כשאני אוחז את האמה השמאלית שלה ומושך אותה כלפי מטה, אל מעבר לברכיים שלי.
היא מסובבת את הראש, מביטה בי מעבר לכתפה. "אני לא יודעת מה נראה לך", היא סוף סוף מביעה תרעומת על הסיטואציה, "אני לא בת שש".
הישבן שלה מורם באוויר ומונח מולי. הוא בהיר ועגלגל, ויד ימין שלי מלטפת אותו בתנועות רכות ומעגליות, מרפרפת בין החלק שמוגן בתחתונים לחלק החשוף. "מסתבר שגם בגילך את צריכה שילמדו אותך איך להתנהג..."
אני מרים את היד ומנחית אותה, מכה חדה ומהירה, אבל לא חזקה מדי. היא משחררת אנחה קטנה, יותר מהפתעה מאשר מכאב. אני ממשיך לחלק ספנקים בקצב קבוע ומדוד, מקפיד לכבד כל עכוז במידה שווה של תשומת לב. היא מתפתלת ונאנחת, אבל כמעט לא משמיעה קול פרט לאנקות כאב קטנות מדי פעם.
"לא נראה לך שזה מספיק??" היא מסובבת אלי את הראש, ספק שואלת ספק קובעת.
"מספיק?" אני עוצר לרגע ומחייך אליה, "אנחנו רק התחלנו". אני תוחב שתי אצבעות מתחת לרצועת הגומי של התחתונים ומושך אותם למטה בתנועה מהירה. הטוסיק הקטן והעגול שעד לפני דקה קצרה היה לבן כמו שלג זורח עכשיו בוורוד. היא קצת מופתעת וחושבת מה להגיד, אבל אני לא נותן לה את ההזדמנות ומחדש את מטר המכות בנחישות, מגביר את הקצב והעוצמה בהדרגה. כל מכה מפיקה "סלאפ!" קצר, חד ונפלא של עור פוגש עור.
היא שולחת את יד ימין לאחור, להגן על הישבן הבוער, ואני אוחז אותה ביד שמאל שלי ומצמיד אותה לחלק התחתון של הגב שלה. היא מתפתלת ומתנשמת, מקמרת את הגב עם כל מכה, בועטת באוויר בעיטות קטנות.
אחרי דקה או שתיים אני עוצר. הישבן בוהק בשני כתמים אדומים ורחבים, ואני מחייך לעצמי לנוכח העבודה הטובה שעשיתי. אני מעלה את התחתונים בחזרה למקום, אוחז בזרוע שלה ומנחה אותה לעמידה.
"אל תתני לי תירוץ לעשות את זה שוב..." אני אומר לה, "נהניתי מזה יותר מדי."
היא מסדרת את החולצה והתחתונים ומסדירה נשימה, בוהה בי לרגע. "עכשיו כשסיימנו עם העונש שלי..." היא מטה את הראש מעט הצידה ומחייכת, פותחת את כפתורי חולצתה בתנועות אטיות, מלמעלה למטה, "מה דעתך שנעבור לפעילות שתהיה מהנה גם בשבילי?"
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אנחנו מתלבשים, אוספים פרטי לבוש מהשולחן והרצפה. היא מחליקה חזרה לתוך המכנסיים ואני גונב עוד מבט חטוף על סימני הידיים שמעטרים את ישבנה. היא מסדרת את השיער, מכניסה את החולצה בחזרה לתוך המכנסיים. "אני צריכה לחזור לחמ"ל..." היא שולחת לי חיוך מתנצל "שלא יחפשו אותי".
היא יוצאת ומשאירה אותי, שוב, עם הניירת, הקפה והערגליות. אני באמת צריך לחזור לזה... בכל זאת, כבר כמעט שמונה.