יום אחד אתה מתעורר ומבין שזה פשוט זה. בכל דרך שלא תסתכל על זה...זה פשוט קרה. פשוט
שם. מונח שם. מחכה שתיגע.
התחושה שליוותה אותך בתקופה האחרונה נעשית יותר ויותר חדה, הכאב בחזה רק הולך
ומתחזק ואתה לוחץ על הלב בכל הכח...לוחץ כדי להרגיע אותו.
להרגיע אותו מהטירוף של כל מחשבה, חלום, לחישה ואפילו הקשבה לקול הנשימה שגורם לא
לרצות להתנתק מהכל ולהתחבר למשהו אחר. לגוף אחר שכל כך רוצה אותו.
הוא כל כך רוצה להכנס לגוף הזה...גוף שנושבת בו רוח של אהבה , גוף שמתחוללת בו
סופת רגשות...גוף שלא ידע רגש אינסופי, רעב למחשבות ורצון לקלף את כל השכבות , רק
שהפעם...אקלף אותם מבפנים...ואחשוף את הפרח, פרח האהבה שבתוכך, בעמק גדול וים כחול
כחול...רחובות עמוסים , רועשים אבל אמיתיים...ריחות של זכרונות מתוקים שאף פעם לא
חלקת, ומלא חלומות שאף פעם לא הגשמת...
לטפס על ההר ההוא....ולצלול גם שם...להשיג את זה ולחמוד עוד כי אף פעם לא ידעת די.
מרגיש איך אני מניח את ראשי עלייך ולאט לאט שוקע לתוכך, נספג בגופך, מזיע מהרקמות
שלך. ולא. לא מחפש את היציאה.
מחפש את הלב.
לפני 12 שנים. 11 בספטמבר 2012 בשעה 20:31
