"דובי! בוא תחליף אותי!" כלב צועק לי.
תמיד דופקים את הכוהנים.
ואת הכוהנים מפלס"ר יהושע עוד יותר.
אבל היום זה ייצא לטובתי.
אחד היתרונות של סחיבת הארון זה הקשר הישיר עם ההוא-שאין-לו-שם.
והוא, בתור זה שמחליט ויודע הכל, הוא בדיוק מי שאני צריך כרגע.
אני מתקדם, עטוף בבגדים מרחיקי קור, ומחליף את כלב, אוחז קדמי ימני.
ברגע שהיד שלי מונחת על המאחז, הענן שלו מתפשט לי בראש, חיוך-ברכת-השכינה מתפשט לי בפנים, וחמימות עסיסית מתפשטת באיזור החלציים.
"תגיד," אני לוחש לו "מה יהיה עם ההיא?"
כשמישהו קורא את המחשבות שלך, לא צריך להגיד לו מי ההיא, וכמה שאני רוצה לשמוע אותה מתחננת לעוד הצלפה.
"שחר תהיה שלך, בדיוק כמו שאתה מדמיין, ואפילו יותר."
"יותר? מה פירוש 'יותר'?"
"היא גם בקטע של פיסטינג."
אני קצת בהלם. עד עכשיו לא חשבתי על זה.
ועכשיו כשאני חושב, זה מוצא חן בעיניי.
אני מאגרף את כף היד שלי ומביט באגרוף, מעריך את גודלו.
"כן, כן." אני שומע אותו. "כל זה."
"תודה תודהתודה!" אני מתרגש קצת.
"אבל אני צריך משהו ממך."
"דבר איתי, גברבר."
"תקשור אותה פה. לארון."
"לארון?"
"כן. מזמן לא היה לי אקשן. רק מלחמות וחוקים כל הזמן."
אני חושב בשקט, ואז הוא מוסיף:
"וחוץ מזה, מתחשק לי לראות סגידה למישהו אחר, לשם שינוי."
לפני 19 שנים. 4 בדצמבר 2004 בשעה 23:35
