אנשים שרוצים לעוף מעצבנים אותי, כי אין להם מושג כמה זה קשה!
אפילו רק הכנפיים זו צרה צרורה.
מתחת לבגדים הכנפיים נראות כמו גיבנת, והן מושכות מבטים.
כשהייתי ילד זה היה הכי קשה, גם בגלל שהייתי צריך לשמור על הכנפיים בסוד (כי אמא אמרה) וגם צחקו עלי כי חשבו שאני גיבן.
היום כשאני מבוגר, אני עדיין לא מתקלח במקומות ציבוריים.
בחדר הכושר, למשל. זה כל כך מעצבן. לנהוג הביתה אחרי ספינינג, כשכולי רטוב מזיעה, מסריח את האוטו.
פיכס.
וזה לא כאילו שאפשר לכווץ אותן כל היום. כמו כל שריר, אי אפשר לכווץ כל הזמן.
חייבים לשחרר מפעם לפעם.
אז אני נדחק לשירותים כמו איזה סוטה, מתפשט, פורש אותן ומתמתח.
כל זה בשביל מה?
בשביל לעוף?
אולי זה יפתיע, אבל לעוף זה בכלל לא כיף גדול.
יש המון חישובים של משקלים, זוויות היסט, קיזוזי רוחות, שלא לדבר על טמפרטורה של כמה עשרות מעלות מתחת לאפס.
הנוף? איזה נוף?
אם אני עף ביום, מיד מזניקים עלי מטוס קרב, או שמדווחים על עב"מ - ואם אני טס בלילה, אין מה לראות.
נתניה לא נראית יותר טוב מגובה עשרת-אלפים רגל, בחיי.
ובכלל, כל פעם שאני עף דרך ענן אני חוטף צינון.
מה שכן, יש נשים שנמשכות לזה.
לא יודע למה. פשוט יש.
ועכשיו היא מסתכלת על הגופייה הלבנה ההדוקה שלי ובולעת רוק.
אני מפשיל אותה ומקפיד להסתיר את הכנפיים מאחורי הגב.
זורק את הגופייה הצידה ולאט לאט פורש את הכנפיים האדומות שלי בגאווה.
היא נאנחת בתאווה.
מי החביא לי את הקלשון?
לפני 19 שנים. 9 בינואר 2005 בשעה 19:47
