זיונים ושאר ירקות

נוסעים במכונית. נסיעה ארוכה. מדברים הרבה. נוגעים. מדי פעם עוצרים לכמה דקות, מותחים שרירים, מחלצים עצמות. השמש שוטפת את העולם בקרניה, וקר. רוח עזה נושבת, גונבת את החום, נוטלת אותו איתה, הלאה משם.
שלט חום מצביע שמאלה. אחד מני רבים בדרכנו. אתה עוצר, מאותת ופונה. המכונית מקפצת בדרך עפר פתלתלה, עקלקלה. הדרך מתמשכת, מזדחלת, נושקת לוואדי. אתה עוצר את הרכב, יוצא ממנו כשלכתפך תיק הציוד. אני אחרייך ואני יוצאים למסע בוואדי. ניכר כי מים רבים זרמו כאן, סחפו אבנים וצמחים. האדמה עוד לחה, המים מילאוה עד קצה גבול יכולתה. אנו מתרחקים מהדרך, הרכב נותר מאחור, מרוחק. אתה יורד אל תוך הערוץ ואני אחרייך, מודדת את צעדי בזהירות. אבנים מתדרדרות מטה עם כל צעד. עקבותינו מסמנות את המסלול,מותירות פירורי לחם שנאסוף בתום היום. בתוך תוואי הוואדי הדרך קלה יותר. האבנים חלקלקות, השיחים מכופפים. אנו צועדים עם כיוון זרימת המים, מעמיקים ומוסיפים. אתה עוצר בעיקול הערוץ היוצר צורת סהר ומניח את תיקך לרגלייך. אתה ממתין ואני מבינה שעלי להצטרף אליו, לרדת אל האדמה.
בתוך הערוץ הרוח אינה נושבת כמו הבינה כי אין זה מקומה. השמש מלטפת אותנו בזרועותיה השקופות, הארוכות. אתה מורה לי להשיל נעלי מעל רגלי. אני מניחה כפות רגליים יחפות על האדמה, חשה בחול החם זורם אל בין אצבעותיי. בתוך זמן קצר מונחים על נעלי המכנסיים והתחתונים שהיו לגופי. החול תחתי חמים, רך. אבנים משובצות בו, דוקרות, עוקצות ומטרידות. לא מניחות לי להתרווח. בעודי מסירה את החולצה אתה עוצר אותי כך שראשי וזרועותיי כלואים בתוכה, והיא משמשת ככיסוי עיניים וכחבל קשירה גם יחד.
קרני השמש מטיילות על גופי הערום, החשוף. פולשות לאזורים מוצנעים. שוזפות חלקות עור לבנבנות. רגלי נפשקות, נפתחות. הקרניים חודרות לתוכי ואני פרושה אל מול השמש כמו מנחה במזבח עתיק יומין. זרועות השמש חודרות אל תוכי, צורבות ערוותי ומגירות נוזלים מתוכי.