זיונים ושאר ירקות

צלך מוטל עלי, חוסם את הקרניים הנעימות. אתה סובב סביבי ומטיל צילך על חלקי גופי השונים. צליל רוכסן התיק נשמע. מה נטלת עמך למסענו הזה?
קול הצלפה מפלח את הדממה. אני מזהה את השוט על פי הצליל. עור שחור ורך קלוע לשוט ארוך וגמיש. רך בהצלפה קצרה, קרובה. אכזרי וצורב בהצלפה ארוכה, רחוקה. קולו של השוט המונף מצליף סביבי וכולי נדרכת לקראת מגעו.
כאן את יכולה לזעוק. איש לא ישמע. איש לא יבוא לעזרתך.
ההצלפות כמו פורצות ממך בסערה. מהירות. נתחות בקצב מעורר פליאה. אתה מפליא בי בהצלפותייך, על ירכיי, שוקיי, זרועותיי, שדיי. הצלפות קרובות ורכות. הצלפות רחוקות ועוקצות. גופי מתפתל כנחש במנוסה, כמו חשב לחמוק מנשיכותיו של השוט. מנסה לנבא היכן תוטח המכה הבאה על פי צלילי האוויר המפנה מקומו לשוט הארור. מנסה ולא מצליחה.
ככל שמתרבות המכות אני מפסיקה לנסות. מפסיקה להתחמק - וסופגת. מתרווחת על האבנים העוקצות כמו היו ענן צמר גפן רך ונעים, מברכת את תמיכתן. מתענגת על מגע החול החמים שחודר לגופי כמו נמלים אדומות על פירורי לחם. חודר לכל חריץ, ונדבק. צלילי השוט הולכים ומטשטשים, רק נשיכותיו מורגשות על גופי. את מקומם תופסים צלילי השיחים הצומחים סביבי. משק כנפי החקרים הרוחשים לידי. קריאת ציפורי הטרף הסובבות מעלי, חגות וממתינות לתורן.
השוט חדל מתנועותיו. צלך מוטל על ראשי ואתה מרים אותו ומחלץ את הכיסוי מעליו. האור מסנוור ומעוור אותי ואני מתכווצת, רוצה לחזור לכיסוי, להתמזג חזרה עם האדמה. לשכוח הכל ולהיות חלק מהכל. מים קרירים מרטיבים אותי, את שפתי, פני. פי נפער מאליו ואני לוגמת בתאווה. כשעיני מורגלות אל האור הן נפקחות ואתה מסובב את ראשי, מכוון מבטי. אני נושמת את האויר הנקי, שומעת את הדממה המבורכת של העולם הכמעט בראשיתי שעוטף אותנו. מביטה אל הנוף המטורף סביבנו. אל השמים הכחולים מנוקדי עננים קלים. אל ההרים הרמים המעטרים את האופק. אל הרכסים הקרובים אלינו. אל קצוות הוואדי הסוגרות עלינו. ואז אני מבינה לאן כוון מבטי. תנועה קלה נקלטת בזווית עייני ואני מחדדת מבטי לכיוונה. משהו נע על הרכס. רחוק מאוד, כמעט כמו נקודה זערורית, וכחולה. אך צלליתו לא משאירה מקום לספק - אדם נושא תרמיל וכובע לראשו. אדם. לבדו. צועד.
ליבי מחסיר פעימה. ההלך זר הוא זה, מטייל לבדו? האם נקבעו מראש אדוני והוא למצוא זה את זה בנתיב הערוץ? האם שמע את קול הצלפות השוט ובא לספק סקרנותו?
ההלך ממשיך בדרכו. תחתוני נתחבים לפי והחולצה חוזרת למקומה, מכסה עיניי ומשחירה את הכל.