ואתמול הגיע ונפגשנו סוף סוף,
בבוקר עוד אמרת לי לנוח, שאהיה ערני ומוכן לך,
ואני מציית לך גבירתי ככל שאוכל, ואכן נחתי, בגופי, יחסית.
אך נפשי סוערת כי אדע והנה פוגש אני באחת,
ומי שלווה נפשו וידע כי הנה בא היום ושוב אוחזת עינו בסנה הבוער?
אבל היום עבר איכשהוא, הרבה בעזרת האחיינים המדהימים שלי,
שסייעו לתקתוקו של שעון, ובא הערב ועימו הרגע המיוחל,
ומגיע אני לאוספך לביתך, חלקת גן העדן שלי,
ומרגע שעלית לרכב אז נחה נפשי, יודעת כי הכל בסדר,
ועברתי איתך את הדרך על כנפי החלום, ובאנו הביתה,
והותרת בי סימנך, תודה לך יוצרת,
לשוני תטעם רגלך, תודה לך יוצרת,
לקחת את עיניי ואני בטוח מכל משמר בידייך,
וכל כך נהניתי גבירתי, עד כי אשכח איך יתכן בלעדייך,
והכאב כאב גבירתי, אך יכולתי לסבול,
ובחוכמתך מצאת בי חולשות חדשות, שבהן אפול,
אך למדתי לשמוח ליפול בשבילך, להנות מסבלי למטרת אושרך,
כלי משחק אהיה בידייך, ואת, ברוב חן וקלות,
מתאימה אותי, באצבעותייך בובה על חוט,
דגדגיני גבירתי, דגדגי נא, ויהיה עינוי הגוף שלי,
להנאתך כפלסטלינה.
תודה על האושר ששמת בחיי, אוהב אותך גבירתי
לפני 13 שנים. 4 בדצמבר 2010 בשעה 10:41