דברים שכתבתי

"מספיק לעכשיו" פקד אדונה, ודנה הפסיקה מיד, והרחיקה את פניה מרגליו.
"תשארי על ברכייך, תזדקפי" ודנה צייתה, במהירות, עומדת על ברכייה, מסתכלת מלמטה על אדונה, שנעמד, במבט שואל, מפוחד, מגורה..
"נהנית, שפחתי היקרה?" הוא שאל, וצמרמורת עברה בגבה.
"כן אדוני, נהניתי". ענתה, והשפילה ראשה.
"אז ספרי לי, למה הגעת לכאן? למה חזרת?"
דנה שוב הרימה את ראשה מעלה, מביטה באדונה, מתלבטת מה לחשוף, מה לומר, מנסה עוד לעכל את התשובה בראשה, שהרגיש כעת כה קטן וחסר חשיבות.
"אני.. אני.." התחילה לגמגם.
"את כל האמת אני רוצה, אל תעלימי ממני שום פרט, אני רוצה לדעת הכל עלייך, על תשוקותייך, על חסרונותייך, על מאווייך, על כל הסודות אותם לא העזת לספר לאף אחד." קטע אותה באחת. "תתחילי".
"אני.. אני עדיין לא יודעת, באמת. הערת ממני את מה שהיה כלוא בתוכי כ"כ הרבה זמן. אני מרגישה שהתעורר בי משהו שכמעט ומת, בגלל שהיה רדום כ"כ הרבה זמן. אני.. אני מרגישה כאילו הוצאת ממני את מה שאני באמת.. מי שאני באמת צריכה להיות, את המקום האמיתי שלי. להיות למטה, משרתת, צייתנית.." את המילים האחרונות היא אמרה בשקט, כשראשה מושפל. מרגישה חום עובר בגופה.
היא לא ידעה כמה זמן עבר, בו סיפרה לו עליה, על תשוקותיה, פחדיה וסודותיה. היא הרגישה כאילו היא יכולה לשתף אותו בהכל, היא סמכה עליו בעיניים עצומות, למרות שלא ידעה עדיין להסביר מדוע. האדון ליטף את ראשה מפעם לפעם, ניחם אותה, היא בכתה לעתים, והוא אימץ אותה על חיקו, עוטף אותה בגופו החסון.
"תודה, תודה לך אדוני" אמרה בחום, עם רגשות חדשים, מתחזקים, כלפיו, כלפי האדון החדש שלה, כאשר סיימה לדבר. לעת עתה.
"אין בעד מה, את מתקדמת, אני מרוצה." אמר, ודנה לא יכלה להסתיר את החיוך הגדול שנמרח על פניה. "את עוד תראי לי כמה את טובה.. כמה את ראויה לכך.. נכון?"
"נכון אדוני, אני מבטיחה לך." אמרה.
"אז עכשיו, את מוכנה למשימה הבאה שלך?"
"כן אדוני"
"אני רואה שאין עלייך קעקועים"
"נכון אדוני"
"אז עכשיו יהיה לך" פסק.
דנה פחדה למחות, לזעוק, היא ניסתה להסתיר את הפחד שאחז בה. מאז ומתמיד פחדה ממחטים.
"איזה קעקוע אדוני?" שאלה בחשש.
"את לא תראי אותו עד שאסיים, אם אסיים" אמר במסתוריות. "היום אקעקע עלייך חלק אחד ממנו, ובכל פעם שתעברי שלב, אקעקע חלק נוסף, עד שהקעקוע יושלם".
"אדוני, אני חייבת לומר לך, אני.. מפחדת.. מהכאב.." התוודתה.
"הכאב יחשל אותך." אמר וליטף אותה. "עכשיו עצמי עינייך וחכי כך, על ברכייך, עד שאשוב".
דנה צייתה מיד, היא שמעה את אדונה יוצא מהחדר, ברכייה החלו לכאוב אך היא ידעה שהפעם לא תאכזב אותו, היא תישאר כך כמה שיידרש ממנה, זאת ידעה. היא החלה לעכל את מה שעברה, את מה שהיא עוברת, ואת מה שהיא עוד הולכת לעבור. היא נשמה נשימות איטיות. וחיכתה..
היא לא ידעה כמה זמן עבר כאשר שמעה אדונה נכנס לחדר, ולאחר דקה, הרשה לה לפקוח את עינייה, היא חזתה בו, בצד השני של החדר, האור בחדר היה מעומעם אך היה הצליחה לראות שאדונה ערום, יושב על כיסא מלכותי, גופה התעורר כמעט מייד, בידו הימנית הוא החזיק מחט חשמלית.
"בואי לכאן, על ארבע" הורה. "התיישבי עליי כשגבך מופנה אליי"
דנה הורידה את ידייה על הרצפה, והחלה לזחול על ארבע לעבר אדונה, עד שהגיעה קרובה לרגליו, היא הרימה מבטה ופגשה את הזין שלו נח בין רגליו, גדול ומזמין. היא התרוממה, מתקשה להתיק מבטה ממנו, הסתובבה עם גבה אליו, והתיישבה על רגליו של אדונה. היא הרגישה את מגע ידו על גבה, מכופף אותה מעט קדימה, חושף את גבה התחתון לעברו. היא הסתכלה מטה וראתה שוב את אברו של אדונה, מציץ בין רגלייה, מזדקף לאיטו. היא חשה אותו בין רגליה, והשתוקקה להרגיש אותו שוב בתוכה. אבל פחדה לבקש.
"תנשמי עמוק, אני מתחיל" אמר.
דנה לא ידעה למה לצפות, היא לקחה נשימה עמוקה, היא שמעה את זמזום המחט, ולאחר כמה שניות כאב חד פילח אותה, היא נשכה שפתייה, השתדלה להיות גיבורה. הכאב היה חם, ממוקד, דמעות החלו לזלוג מעיניה ללא יכולת שליטה. ולאחר כמה שניות, הוא הפסיק. "זה היה קצר לפחות, חשבה בהקלה."
"עדיין לא סיימתי." אמר, וניפץ את תקוותיה, "אבל היית אמיצה, ומגיע לך.. לקבל את מה שמגיע לך לקבל..".
היא הרגישה אותו מרים את ישבניה מעלה, היא השפילה את מבטה וראתה את איברו של אדונה זקוף וקשה, היא פישקה את רגליה, "סוף סוף" אמרה לעצמה, מלקקת שפתיה. היא הרגישה את איברו בפתח הכוס שלה, הכוס הרעב שלה, הבוער, שחיכה להרגיש אותו שוב, בתוכה, ממלא אותה. האדון הוריד אותה בעדינות, והיא הרגישה אותו ממלא אותה יותר ויותר, גנחה נפלטה מפיה, היא התרטבה במהירות, גורמת לו להחליק בתוכה בקלות יחסית. "הו אדוני" אמרה. "כן.." היא אחזה את רגליו עם שתי ידייה, מזיזה את עצמה מעלה ומטה, מרגישה בגן עדן. "לא לזוז, להתיישב ולא לזוז, אני ממשיך" הוא פקד. והיא צייתה, מרגישה את כולו בתוכה, ממלא אותה.
ולאחר כמה שניות, שוב, מצד אחד, הכאב המוכר של המחט, מעביר בה זרמים של כאב, ומהצד השני, בתוכה, בין שפתייה התחתונות, הזין העצום אשר מעביר בה זרמים של תענוג, לאט לאט הכאב השתלב בעונג, זרמי הכאב והתענוג השתלבו, והיא התאפקה שלא לרעוד, היא התמכרה לתחושה, וקיוותה שלא תיפסק, היא הרגישה את החום המצטבר בשיפולי בטנה, היא ידעה שהיא קרובה, קרובה מאוד.. "אדוני.." היא פלטה, בין אנחה אחת לשניה, "אדוני, אני קרובה..". "עדיין לא" הוא אמר, "אני עוד לא מרשה לך".
לאחר זמן מה הכאב פסק, אדונה הניח את המחט בצד, חיטא את מקום הקעקוע, וקירב אותה אליו, גבה צמוד אל חזו, הזין שלו עדיין בתוכה, ידו הימנית על דגדגנה הנפוח, והוא לוחש באוזנה "היית ילדה טובה מאוד, עכשיו אני מרשה לך". היא לא הייתה צריכה יותר מזה, ואחרי כמה שניות כל גופה נרעד, שריריה מתכווצים על הזין של אדונה, והיא מתפוצצת באורגזמה אדירה, מרגישה את אדונה גומר בתוכה באותו זמן, ממלא אותה בזרעו, והיא מקבלת אותו לתוכה באהבה, סוחטת את איברו, מרגישה את הנוזלים שלו מתערבבים בשלה, מביטה מטה ורואה את השפיך שלו נוזל ממנה החוצה, והיא מושיטה את ידה ואוספת את הנוזל החם באצבעותיה, מקרבת לפיה וטועמת, מתענגת על הטעם שלו, ועוצמת את עינייה בסיפוק.