יש עכשיו אנשים,
ובעיקר נשים,
שעושים דברים
שאמא ואבא אוסרים להזכיר,
ובטח ובטח שלא לדמיין.
ואני, אני כלבה,
שאללה יוסטור נובחת
אבל יש לה אומץ לנשוך -
רק עם גאג....
ובגלל זה,
אני כעת בוירטואליה,
שותה רק קולה זירו בלי גזים,
ומתפרקדנת בין סדינים פולניים,
כאלו, שיש להם פרחים,
בסגול ולבן ואפור עדנדן,
בריח מגוהץ של בית זקנים של משען.
בגולדרס גרין, יש חלונות ראווה של כריסטמס, בשלג,
אורות נוצצים במליון גוונים שלא דופקים חשבון למעגל התאמות הצבעים,
מלאכים בשמי אשוח, וכוכב אחד טיזר ממעל.
אבל - ליהודים, - מותר - *רק* - להגניב - מבט...
יש מי שבחרו עד היום, כמוני, לחיות רק ליד. פיפ וקצת.
ואתן, כלבות ללא רחם, נצוץ תנצצו בהקיץ דמדומיי, כמו אורות הזויים של אשוח בליל קדושים אסור ומושלג,
עת אביט שוב בהקלטה מייגעת של שילון ובלונדה אחת מיובשת שלא קבלה בתחת שנים.
ולא נשתנה יום מיומיים.
איי איי איי. והאו האו ומיאו. הבו בייקון ליהודים.
לפני 14 שנים. 29 במאי 2010 בשעה 2:17
