לרוץ.
לרוץ אומר לך המוח.
הרגליים כואבות, את כבר מזיעה.
רוצי, כי עדיף כאב מלא כלום.
הכל מתוח, נראה שכל שיריר עומד להקרע כל רגע.
המשיכי לרוץ, מהחושך ואל החושך. את חושבת שאת שומעת את השאגות מדממות.
את טועה. לא להאט, אפילו לשנייה.
הגשם מרטיב את כולך והאויר הקר מקשה על הנשימה.
אך עדיין, חייבת להמשיך.
החצאית כבר נקרעה, וגם החולצה.
קר ורטוב, אבל יותר מהכל, מפחיד.
את כבר רואה כביש, אורות, אנשים. עוד קצת
מנסה להגביר קצב ולשאוב מהכוחות שנגמרו כבר.
כמעט שם, כבר שם, רק מעבר לפינה.
ומעבר לפינה הוא מגיח, דמות שחורה וגבוהה, עדיין כולה בצללים.
"הלו, לאב" את שומעת את הקול אומר. "לאן את ממהרת כ"כ?" אמר כשהתקרב.
הוא חייך עם חיוך מרושע, וניבים מבצבצים בצידי פיו.
"מצטער, לאב. אבל בשביל להכין חביתה, חייבים להרוג כמה אנשים.
הוא תופס בידה וגורר אותה, נאבקת וצועקת, מקללת אותו, ואז מתחילה בכלל להתחנן, לחייה העלובים.
הוא גורר אותה לאט לתוך החשכה, לא שם לב לרחש.
כהם פוסעים בחזרה אל תוך החשכה, כל ציוץ שלה נעלם.
זה כאילו היא אף פעם לא הייתה פה, כאילו אף פעם לא ברחה.
אין אפשר לברוח.
לפני 17 שנים. 5 במאי 2007 בשעה 2:40
