|
|
|
מסתבר שכל אחד זוכר את אותה הסיטואציה אחרת
זה תמיד מפתיע אותי
איך הפירושים שאנחנו נותנים,
המילים שהיינו רוצים לשמוע,
הופכים להיות חלק מהזכרון
כך שאחר כך אי אפשר להפריד בין מה שהיה
למה שעוטף את מה שהיה
והופך להיות האמת של אותו אדם
זה נכון כשמדובר בזכרון ישן
וגם כשמדובר בזכרון חדש
אפילו עדי ראיה נותנים עדויות סותרות
ובטח כשהזכרון מכיל דברים שהאדם מעדיף לשכוח
ואני רק שואלת את עצמי האם אני הולכת לעשות עם התובנה הזאת משהו
בימים האחרונים אני מגלה כאן ולא רק כאן
איים של חוסר הבנה
תקשורת שלא מצליחה לגשר
שמובילה לתסכול,
בעוד שהקשבה ונסיון לראות את נקודת המבט של השני
היו יכולים לסייע.
אבל אני גם מגלה
את היכולת שלי לדייק עם עצמי
את המחשבות שלי
את מה שנכון עבורי כרגע
וזה משהו חדש, שלא היה שם קודם
ומחייך אותי
אני, עדיין אופטימית
אוףףףף
אין לי מחשב. הלך לעולמו אחרי שנה וקצת שהוא אצלי.
מזל שיש אייפון אבל אי אפשר ממש לעבוד איתו,
אז אני מחכה להצעת מחיר לתיקון שכנראה יהיה יקר
ותוהה אם לא עדיף לי פשוט לקנות חדש
ומנסה נורא חזק להשאר אופטימית.
בסוף השבוע קיבלתי את העבודה הראשונה שלי.
עבודה אמיתית, מאדם זר, רק על סמך הכישורים שלי.
השקעתי, עשיתי עבודה מקצועית לחלוטין
עמדתי בלוחות הזמנים שהבטחתי,
וקיבלתי הבוקר פידבק חיובי לגמרי.
איזה כיף :)))
(ותודה לקוהינור, אהובתי, שקישרה ביני לבין הלקוחה }{ )
מתנדנדת,
בין שמחה לעצב
בין דאגה לחופש
בין צמא לרוויה
בין כמיהה לאדישות
בין אמונה בעצמי לבין פחד
בין חשש לבטחון
כל כך רוצה שמישהו יעצור את הנדנדה,
יחבק,
יכיל,
יכאיב,
ינשק,
יצליף,
יאהב,
רוצה לדעת שהכל יהיה בסדר
ועדיין אופטימית
מהיום, אני באופן רשמי 'זמרת ברים עוסק מורשה' 😄
החלטתי שאם אף אחד לא רוצה להעסיק אותי בתנאים טובים
אז אני אעסיק את עצמי.
מובטחים לי תנאים מצויינים, רכב צמוד, בוסית מעולה ומתחשבת,
ומזכירה אישית. מה יותר טוב מזה ?
(טוב, משכורת לא משהו, אבל כל השאר מעולה, לא?)
אז יוצאת לדרך חדשה, מאוד מתרגשת, ומאחלת לעצמי בהצלחה ואף מחזיקה לעצמי אצבעות.
😄
ממש אופטימית
כן, כן, אני יודעת שחלקכם ירימו גבה.
מה פתאום שיקול דעת לנשלטת?
אז כל מה שיש לי להגיד זה שבהעדר שולט, אחראי ובעל שיקול דעת משלו, אני לוקחת לעצמי את הזכות 😄
וחוץ מזה, לא על זה בכלל רציתי לדבר.
כולנו עושים מדי פעם טעויות בשיקול הדעת שלנו.
לא תמיד אנחנו מודעים לזה בזמן אמת (הגיוני, שאחרת אולי מיד היינו משנים את דעתנו ועושים טעויות אחרות לגמרי), אבל גם כשאנחנו בטוחים שאנחנו עושים את הבחירה הנכונה ביותר, מתוך שלל הבחירות העומדות לרשותנו, גם כשאנחנו מוכנים לקחת את הסיכון ולשלם את המחיר,
כן, גם אז אנחנו טועים לפעמים (טוב, גם כאן אני לא מתכוונת לשולטים כמובן. שולטים אף פעם לא טועים...אממממ...)
טוב, בעצם, למה אני אומרת 'אנחנו'?
אני! אני עושה טעויות! כל הזמן....
והיום, בגלל טעות בשיקול דעת,
עליה אני מצרה מאוד,
ומנסה ללמוד ולהסיק מסקנות מתאימות....
יצאו לי פשטידות טעימות, אבל בעובי של נייר
:)
אז היינו היום כמה חברים, צחוקים, בירה, ים...
פתאום שמעתי שריקה, כמו של משרוקית אבל בצליל גבוה, מציק.
הסתכלתי לכל הכיוונים, לא הבנתי מאיפה זה מגיע,
שאלתי את החברים אם מישהו שומע את השריקה המטרידה הזו,
אבל הם אמרו שלא. רק מישהי אחת נוספת שמעה, וככה ידעתי שלא דמיינתי.
ועד עכשיו אני תוהה -
יכול להיות שזו היתה שריקה של...
משרוקית של כלבות?
:)
זה ברור שלכל דבר שאנחנו עושים יש תמורה ויש מחיר.
לפעמים הם באים ביחד, ולפעמים קודם מקבלים את התמורה ואחר כך משלמים (או להפך)
אני בתקופת התשלום.
וזה בסדר. לקחתי בחשבון את המחיר שיהיה, החלטתי שהוא שווה לגמרי את התמורה,
אז אין לי אפילו על מה להתלונן.
ואני מסתכלת על התמורה, שהיא זו שחשובה באמת, אוהבת את מה שיש שם, ושמחה גם על התשלום (כי גם זה מלמד משהו).
וחוץ מזה - אני חייבת לרזות עוד 10 קילו (תובנות מהלילה)
היא עומדת שם, פושטת את ידיה קדימה,
יודעת שעוד צעד והקרקע הבטוחה נשמטת מתחת לרגליה
אפשר לשמוע את הלב שלה הולם
את הדם רץ בעורקים
אפשר למשש את הפחד שלה
היא למדה לתת אמון, לבטוח
ועכשיו המבחן הגדול מכולם,
האם תדע לתת אמון ולבטוח בעצמה?
אם לא, היא תיפול לתהום ותתרסק
אם כן, היא תמריא ברוח, ותנחת על קרקע אחרת, לא מוכרת
היא יכולה להשאר במקום
היא יכולה לסוב לאחור
היא לוקחת צעד קדימה
עדיין אופטימית
