תמיד אופטימית

מצאתי את כל הפוסטים שנמחקו. מכולם, רק זה היה מספיק חביב כדי להעלות שוב.
מה שנותן לי חומר למחשבה על הפוסטים שאני כותבת, איכותם, וחשיבותם....

פורסם לפני 2 ימים ב - 28 ביולי, 2011 בשעה 14:59

הפסקתי לספור כמה חרקים זחלו עלי. ברחשים, תולעים ירוקות ושמנמנות, עכבישים עם קוריהם, ומעופפים ורמשים אחרים בלתי מזוהים, כולם היו עלי, על כל מקום פנוי בגוף.
הצטמררתי, למרות החום. אני לא אוהבת חרקים, ובטח לא כשהם עלי. הרגשתי כל רגל קטנה שצעדה עלי, כל מישוש מחוש, וכל תנועת תולעת....
לא יודעת אם דמיינתי או לא, אבל היה נדמה לי שגם נעקצתי פה ושם.

המזמרה הגדולה היתה בידי האחת, כשבשניה אחזתי בענפים או בקורות העץ של הפרגולה, או פשוט הרמתי ענף כדי להזיז מהדרך.
וכך כל כמה דקות התמלאתי שוב ערימות חרקים שונים, כשאני מצווחת מדי פעם ומספקת שעשוע רב לזה שצפה בי. הם זחלו לי בשיער, בתוך הבגדים (שגם ככה היו מינימליים) ועל הגוף.

הכלבה הוותיקה, בת הבית, ממש חכמה. בהתחלה היא נשארה במזגן, צופה במתרחש דרך החלון, ומכשכשת בזנבה. כשהיא סוף סוף הצטרפה זה היה בעיקר כדי לשחק עם כלב אחר, גדול ממנה, שהגיע לבקר, קיבל הבהרות בעניין הסמכויות במקום, ונתן כבוד לקטנה. אה, ואז התפנתה לאכול ולטעום מהענבים שעל הרצפה תוך שהיא בוררת את הטובים ותולשת אותם אחד אחד מהאשכול.

לרגע עוד השתעשעתי ברעיון לדרוך על הענבים הבצורים, אבל המחשבה על אלפי החרקים שיימחצו שם סילקה את הרעיון במהרה. יין אני אקנה בחנות...

היה כיף!

בציר, קיץ 2011

http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=3000&pos=3

נמחקו מכאן פוסטים, כמו לכולם.
אין לי חשק לשחזר אותם. הם נכתבו מתוך קושי, שלא בא לי להכנס אליו עכשיו.

מחפשת שלווה.
רוצה להרגיש בטחון, ליד מישהו,
שירצה את מה שיש לי לתת,
שיתן את מה שיש לו לתת,
שיפרק,
שיכיל,
שיוביל.

ומתחילה דרך חדשה, עם אופטימיות ושמחת חיים,
כמו שאני יודעת - בנחישות, במחוייבות, ובידיעה שאין משהו שאני לא יכולה
אם אני רק רוצה.

וחוץ מזה, היה לי אחלה סוף שבוע. תודה לכל מי שתרם כל אחד בדרכו, לחיוך שליווה אותי.

:)

כמו ציפור אני רוצה לעוף
גבוה בשמים
לראות מקומות
לצבור חוויות
ובסוף לגלות
שלרגל שלי קשורה שרשרת
ויש לי לאן לחזור

אני אשאיר עקבות
לא ממש אעלם
חופשיה לטעום
לגעת
להרגיש
לרחף
ולדאות
ותמיד אדע איך לחזור

אני הסערה,
עוצמת הרוח,
המערבולת,
התשוקה הסוחפת
היונקת
החושקת
וכמהה לריסון

אני האש,
הלוהטת,
יוקדת
מתפתלת
מחכה להרעיף מחומי
לזה שידע לשלוט בי

אז הנה אני אכתוב גם כאן -

אם אתה לא פנוי, אל תפנה אלי.

חשבתי ששולטים יודעים לקרוא, אז כנראה שאתם פשוט לא רוצים,
ואני דווקא השקעתי בפרופיל שלי
אז תשקיעו גם אתם דקה או שתיים.

ותחסכו ממני את נסיונות השכנוע,
אני בטוחה שאתם שולטים לתפארת, גברים שבגברים,
ושאני מפסידה את זיון/סשן חיי

אבל
אין לי עניין במי שאינו פנוי

"זה קורה
שהדרך מתמשכת
זה קורה
יש ללכת, ללכת."


ומכיוון ששמוליק קראוס אמר את זה טוב יותר ממני
(ואין ספק שאריק לביא שר את זה טוב ממני)
אז לא נותר לי אלא לצטט

ואני?
לוקחת נשימה ארוכה, מצטיידת בסבלנות ואופטימיות, וממשיכה ללכת...
יהיה טוב 😄

במסגרת הטיעונים לעונש של פושעים שונים, כפי שאפשר לקרוא מדפי העיתונים,
ובמסגרת עסקאות הטיעון המוצעות להם, מצאתי את עצמי תוהה -

איזה עונש צריך לתת לפושעי הקולר הלבן?

ואיזה לפושעי הקולר הכחול?

(בין האופציות: כלוב, עבודות שירות למען ה'קהילה' או פרטים מתוכה, עונש על תנאי, סימון קלון....אפשר גם להציע משלכם)

תודה על עזרתכם (לזכות העוזרים תעמוד עדות אופי אם וכאשר יזדקקו לה)

הילדה קיבלה תעודה (סליחה, גליון הערכה) מצויינת, ואני מאוד גאה בה 😄

אז אמנם אצלי לא סוף שנה, ואני לומדת כל הזמן,
אבל תהיתי, מה היה כתוב בגליון ההערכה שלי
אם הייתי מקבלת כזה?

ומה הייתי כותבת לו הייתי צריכה להעריך את עצמי?

(וכמו כל שנה, אני שואלת - מי המציא את החופש הגדול? יש לי דיבור איתו)

:))

משייפת פינות חדות
מחפשת את הרכות שלי
את היכולת להכיל
להבין
לקבל

דברים שנאמרים בלהט הרגע
נאספים
לבחינה מחדש

סולחת לעצמי על מי שהייתי

בונה את עצמי מחדש,
בוחנת,
בודקת,
מנסה,
מתנסה,
ונהנית לגלות עצמי חדשה
לא רק מול המראה