|
|
|
מנצחת את עצמי
למרות הכל
וזו הרגשה
מאוד נעימה
קו הזינוק מזמן מאחורי
דגל הסיום עוד לא הונף
אבל יודעת
שאני מנצחת!
שוזרת את זר עלי הדפנה
שאשים על ראשי
מבריקה את הגביע
שממנו אשתה את יין הנצחון
מנצחת
:)
מחשבות בוראות מציאות, יש אנשים שאומרים כך, ואני תוהה אם זה באמת עובד ככה.
זהו? כל מה שאני צריכה זה לשבת על הספה ולחשוב וזה מה שיקרה?
קצת קשה לי עם הקונספט. אני מאמינה בעשייה.
מצד שני, מה אכפת לי לחשוב מחשבות משמחות ונעימות? זה באמת יותר נעים ונחמד מאשר האלטרנטיבה.
כשהייתי קטנה אהבתי לדמיין, ובחלק מהדברים ממש האמנתי. אולי צריך לחזור להיות ילדה קטנה לפעמים, להפסיק להשאב לציניות של עולם המבוגרים, ופשוט להאמין.
:-)
קמתי עם חיוך
והוא איתי מאז
גם על הפרצוף וגם בלב
דברים מחייכים קורים כאן:
שיחה נעימה ומפתיעה
דברים שלמדתי על עצמי אך אתמול
מחרמנים, מסעירים, מרגשים...
מורה פרטי מצויין
והרבה מחשבות שעושות טוב
הכלב של השכנים שנובח משמחה
בגד חדש במידה קטנה יותר
וסלט ירקות טרי שמחכה לי כשאהיה רעבה
וכשיש על מה לחייך,
אני בטוחה,
שדברים טובים מחכים לי,
ממש מעבר לפינה
:))
הייתי רוצה לומר שפקדו עלי להיות אופטימית
אבל זו תהיה הגזמה
אז אגיד שקיבלתי המלצה שהחלטתי לקבל
בתור חוויה מעניינת, ובטח משהו ללמוד ממנו.
אני בדרך כלל סקפטית.
למדתי שאנשים אומרים מה שנוח להם באותו הרגע
או שהם אפילו מתכוונים
אבל אחר כך משנים את דעתם ורק שוכחים להגיד ולעדכן
אז הבטחות, ואמירות לגבי העתיד, חוץ מאלה שאני נותנת לעצמי,
אני רושמת לפני ולא באמת מצפה שהן יתגשמו.
נמאס לי להתאכזב, וכשאני אופטימית אני מתאכזבת,
שוב ושוב.
אבל החלטתי שהאתגר מעניין אותי, ולכן החל מעכשיו,
אני אופטימית עד להודעה חדשה 😄
העולם נראה שונה בוורוד...
היום בבוקר יצאתי להליכה.
אני הולכת בלי מוזיקה, יש לי קצב פנימי שמתאים לי, ולפעמים אני משנה לכמה דקות והולכת מהר יותר או רצה, ואז חוזרת לקצב שלי. לפעמים לא.
אני אוהבת לחשוב כשאני הולכת. זה זמן איכות שלי עם עצמי.
התחלתי ללכת כי בשלב כלשהו כל מי שעושה דיאטה ארוכת-טווח מבין שבלי להזיז את הגוף יש גבול לכמה אפשר לרדת בקצב סביר. בהתחלה הכרחתי את עצמי, שנאתי את זה, אבל ידעתי שאני צריכה אז עשיתי. היום אני כבר די מחבבת, לפעמים אפילו אוהבת. וזה ממש לא משנה, כי גם אם הייתי ממשיכה לשנוא, הייתי הולכת. כי בשביל להשיג את המטרה שלי, בשביל להמשיך לרדת במשקל, זה מה שאני צריכה לעשות.
הפוסט הקודם שלי הובן כפוסט תבוסתני משהו, או פסימי.
לא לכך התכוונתי כשכתבתי אותו, אבל אני מבינה איך אפשר להבין אותו ככה.
אני לא מרימה ידיים, ההפך, אני ממשיכה הלאה, לכיוון שנראה לי נכון עבורי.
אין לי מושג אם אגיע, אבל אני אמשיך, כי זה חשוב לי מספיק כדי להתאמץ, ולהתמיד, ולעשות.
וחלק מהכיף שבעניין זה לדעת, שיש לי את ההתמדה, והיכולת ליישם את ההחלטות והבחירות שלי, בכל תחום בחיים שבו אחשוב שזה נחוץ.
אני לא אגיד שאין דבר שאני לא יכולה להשיג. זה סתם יומרני.
אני כן אגיד, שאני לא מוותרת על עצמי ולעולם לא אוותר.
(עדיין יש מי שרוצה לתת לי מכות?)
זה לקח לי זמן,
אני מודה,
אולי יותר מדי,
אבל עוד לא מאוחר
להבין
שחלומות
לא מתגשמים
אף פעם
זה אולי נדמה אחרת
אולי מרגיש ככה לפרק זמן
והייתי רוצה להאמין
שלפעמים הם כן
אבל למעשה
חלומות
לא מתגשמים
אף פעם
ולמרות זאת,
אני לא מפסיקה לחלום.
הכנת קפה קר היא אמנות בפני עצמה
שאותה צריך ללמוד
אז גם אם חשבתי שאני יודעת
אני לומדת מחדש
מדי פעם מלכנסת מבט
לראות אם יש אישור או ששוב טעיתי...
שמה קפה וסוכר
ומשאירה את הכפית בצד
קצת מים חמים
ערבוב
קוביות קרח שגם אותן יש ללמוד כיצד לשים
מים קרים - מזיגה נכונה תגרום ליצירת שתי שכבות
חלב קר- גם אותו יש למזוג נכון, ואיזה יופי של שכבות!!
עכשיו הכפית חוזרת פנימה לערבוב אחרון ואחיד
הקפה מקבל את הגוון הסופי שלו....
הצלחתי? :))
[ברור לכם שלא אתן כאן את ההוראות המדויקות, נכון?]
כתבתי, העליתי, שיניתי את דעתי
עם קהל הקוראים הסליחה
תמונה מלפני שנה...
אם לא הייתי יודעת שזו אני שם, לא הייתי מזהה.
כמה טעויות, שגיאות, החלטות לא נכונות שלקחתי בשנים האחרונות,
זה כואב לדעת כמה לא שמרתי עלי. כל כך כואב.
ומי יכול להבטיח לי שמה שיקרה מכאן והלאה יהיה אחרת?
איך אני יכולה לסמוך על עצמי, כשאני מסתכלת על ההוכחה שאומרת שלא?
האם באמת אפשר להשתנות או שאני סתם משלה את עצמי?
YES I CAN
*אם לאובמה מותר, לי בטוח מותר
