|
|
|
אז היום חוגגים אותה?
לא תשמעו ממני מילה על הקיטש, והמסחריות, ועל זה שמי זה בכלל הוולנטיין הזה ולמה אימצנו אותו כשיש לנו יום אהבה משלנו? (ובכלל, למה צריך יום מיוחד? כשיש אהבה כל יום אפשר לחגוג אותה!)
אני היום במצב רוח פילוסופי.
אם היתה לי עכשיו אהבה אני יודעת בדיוק איך הייתי חוגגת...
זהו. התקשרתי...
היום בעת שטיילתי בנמל תל אביב, וחיפשתי מפלט מהגשם השוטף,
נתקלו עיני במודעה שהיתה תלויה על אחד מבתי העסק באיזור:
"בית חם
מחפש כלבה, מאולפת וממושמעת, ומחוסנת.
03XXXXXXX"
בהוראתו, כמובן שתלשתי את הפתק.
17:22 זה עתה התקבל SMS: "התקשרי למספר שבפתק שתלשת"
הבטן מתהפכת לי....
כשהמלצרית בקפה אומרת לו:
'רק שהיא לא תנבח עלי'
אני תוהה ביני לביני -
האם זו ארשת פני שהסגירה אותי?
בעודי תוהה,
אני שומעת כמו מתוך ערפל,
את תגובתו:
'לא, היא בסדר, כשהיא תתרגל אליך היא אפילו
תכשכש בזנבה'
המלצרית, סמוקה, מיהרה להעלם לעבר המטבח.
נ.ב. למותר לציין שלא נשאתי עלי כל סימנים שיכלו לספק רמז כלשהו.
(מאז היא תמיד מחייכת אלי כשהיא רואה אותי. היא בטח מחכה לכשכוש הזנב...)
היא יושבת, מחכה.
הוא מחבר אותה, מחווט, בודק שהסוללה במקום,
ומפעיל.
בהתחלה הוא רק משתעשע באפשרויות השונות של הצעצוע החדש,
מופעל בסוללות, כמו....כמו ווקי טוקי של ילדים,
רק שהתדר שונה והצלילים....אוווו, הצלילים.
והיא, היא תמיד רצתה לדעת איך מרגישה צעצוע,
כשהמעגל החשמלי נסגר,
כשאנרגיות חדשות זורמות בגופה,
כשנעשה בה השימוש לו היא מיועדת.
זרם חלש, שהולך ומתגבר,
פועם, ופועם, ופועם...
הצעצוע לומדת איזה קולות היא יכולה להשמיע, ומופתעת מעצמה ,
(גם עבדאללה, מנהל העבודה בבנין הנבנה בסמוך מופתע).
גניחות. צעקות. צרחות.
מרגישה איך היא מופעלת,
כשהוא, בקצות אצבעותיו, לוחץ על הכפתורים השונים,
משנה, מזיז, מוריד אותה על ארבע,
ובודק מה עוד הצעצוע יודעת לעשות.
משחק בה,
צעצוע
היה טעים מאוד.
ובהתאם למזג האוויר החורפי - חם, נימוח, מתובל כהלכה 😄
תודה!
'עוד לא', הוא אמר, כשהושטתי יד לגעת בהם.
רציתי לחפון אותם בכף היד, להרגיש את עגלגלותם המוצקה,
את כובד המשקל שלהם כנגד אצבעותי,
ואת החלקלקות המחוספסת שלהם,
אבל הוא עצר בעדי
מצייתת, חיכיתי,
ואז, בהנתן האות
מיששתי,
בחרתי,
לקחתי את הסכין
וביד בוטחת חרצתי
העמקתי
חתכתי
הרמתי עיניים ופגשתי מבט מאשר
'יופי, השתמשת בכל תפוחי האדמה?'
מקווה שגם יצא טעים :)
כל הזמן אני קוראת פה לאחרונה על שומן, משקל, וכמה שהשמנות מופלות לרעה.
לפני שלושה חודשים שקלתי כ 15 קילו יותר ממה שאני שוקלת כיום.
אף אחד לא אשם בשומן שלי, אולי גם לא אני (אם כי זה נושא שאפשר להתווכח עליו), אבל אני בטוחה בדבר אחר - מי שאחראי לפתרון, בהנחה שזיהיתי בעיה, היא רק אני.
וזה נכון גם לגבי שאר הדברים שהועלו במגוון השרשורים והפוסטים האחרונים.
אם גבר לא רוצה להראות איתי בגלל השומן שלי, אז זאת בחירה שלי אם להזדיין איתו. כל בחירה היא לגיטימית אבל אם אני בוחרת אותה אני לא יכולה אחר כך להאשים אחרים.
ובקיצור (ובחיי שאני גם יכולה להאריך) - האחריות לשינוי המצב היא שלי ולא של אף אחד אחר.
אפשר להעזר ולבקש עזרה, אבל האחריות עלי.
זה אגב, נכון כנראה גם עבור דברים אחרים בחיים,אבל לא בהם עוסק הפוסט הזה.
על שולחן בית הקפה, באופן גלוי לגמרי, נחה תמונה.
תמונה של אשה, עם ידיים אזוקות מאחור. ערומה. צילום שלא מראה הרבה, ומראה המון.
מעניין היה לצפות בפנים של העוברים על יד השולחן.
זעזוע, עניין, ריגוש, סקרנות...מגוון רב של תגובות ללא מילים.
חלק העזו, עצרו, שאלו והתעניינו.
חלק סיננו 'כמה סוטה' והמשיכו הלאה
אפילו דיון קצר על התחת הערום התפתח.
אף אחד לא ידע שזו היא שמצולמת שם.
והיא - ישבה והסתכלה. הקשיבה. ספגה לתוכה את התגובות השונות.
ועמוק עמוק בפנים, חייכה.
כמו כל דבר, גם זנב מתחלק לשלושה חלקים:
ז - נ - ב
עכשיו, עם ה ז' אני יודעת מה עושים,
אבל מה עושים עם ה נ' וה - ב' ???
וחוב קטן מהפוסט הקודם - כן. כלבות עם זנב נהנות יותר :))
