תמיד אופטימית

אני אוהבת כשמחכות לי הודעות אדומות מנצנצות.
היום בבוקר היתה לי הפתעה נעימה במיוחד,
חיכתה לי הודעה מ"שולט"*, ובה מילה אחת בלבד:
'שמנה'

אז קודם כל, תודה לך ששימחת אותי על הבוקר,
אבל את ההשפלות שלי אני מעדיפה מושקעות הרבה יותר.

(אגב, איש, ניכר שתאים אפורים לא מצויים אצלך בשפע, ובודאי יש מי שחושבת שזה חינני, ועל טעם קשה להתווכח, אבל בניגוד אליך, אצלי זה משתנה...)

*המלצות יינתנו לפי בקשה

:-)

יושבת לידו, בשמלה, (מופשלת, כי כך הוא הורה) ובלי תחתונים...
שפתי הכוס הלחות מתגרות עוד יותר ממגע עור הריפוד,
הוא אוכל קינוח (אני רק טועמת, בכל זאת בדיאטה...)
היה אמור להיות לי קר, לשבת ככה,
אבל ממש לא קר לי, להפך,
וקצב הלב שלי עולה כשאני תוהה מה (אם) הוא מתכנן.

אני רואה אותו מלקק את הכפית הארוכה
משאריות הקינוח השוקולדי,
וחוזרת לשוחח עם הזוג שמולי.
פתאום, אני כמעט קופצת, כשמתכת קרה
נצמדת לפנים הירך החשופה שלי.

נשימה עמוקה, חיוך,
ואני ממשיכה לשוחח כאילו כלום,
יודעת שככה הוא מצפה שאנהג.
וכשהכפית ממשיכה לעלות כלפי מעלה
קרה ונוקשה כנגד העור החם,
אני בטוחה שכולם יכולים לשמוע
איך הלב שלי פועם חזק
כבר לא מצליחה להקשיב לשיחה,
ותוהה,
אם יראו את הרטיבות שבין הרגליים שלי,
כשנשלם את החשבון ונקום.

אנחנו שמחים להציג בפניכם,
במבצע מיוחד,
מקלדת מיוחדת עברית/אנגלית/כלבית !

הקץ להקלדות האינסופיות של ווף ווף, הב הב, אדוני
ועוד מבחר ביטויים ומילים נפוצות ושגורות
מעכשיו בהקשת מקש אחד,
תוכלו לבטא את עצמכם/ן בחופשיות ובדייקנות.

המבצע מוגבל עד גמר המלאי או הכלבות, הקודם מביניהם.

מנויים יקבלו את המוצר למלונתם ללא צורך בהזמנה (במסגרת דמי המנוי "הכל כלול")

מפאת הביקוש הצפוי, לא יענו הזמנות שיעשו בפניה בפרטי.
ניתן להזמין מקלדות עם הקדשה אישית/כלבית בתוספת תשלום.

לצפיה במוצר:
http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=2797&pos=0

התמונה להמחשה בלבד

לפעמים קשה.
לפעמים מתסכל.
לא עושה דיאטה, משנה הרגלים. ספורט, אכילה נכונה...זה צריך להחזיק לכל החיים, לא רק לכמה חודשים.
יודעת שצריך סבלנות כדי להגיע למטרה.
מודה לכל מי שזורק מילה טובה, עידוד, מחמאה, ובמיוחד לך שתמיד שם כדי לעזור.
ומזכירה לעצמי שלא לוותר, זה שווה את המאמץ.
אני שווה את המאמץ.

ושלא כהרגלי, ובאופן חד פעמי ויוצא דופן, קבלו שיר.

בהמשך לפוסט אחר http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=263958&blog_id=52271
הבהרות:

קונגו - מדינה - אפריקה, או בשמה הרישמי - הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו,
לא תמיד נקראה קונגו.
למעשה, בין השנים 1971-1997 היא בכלל נקראה זאיר.
לפני כן היתה המדינה מורכבת משתי מדינות -
קונגו הבלגית (או לאופולדוייל) וקונגו קינשסה.
http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=2797&pos=0
קונגו - הכלי - כלי גדול ורב עוצמה, מרשים, בעל יכולת להפיק קולות חזקים ודפיקות עזות.
http://www.thecage.co.il/coppermine/displayimage.php?album=2797&pos=1

אתם הבנתם את זה?
:-)

היום באמצע כלום, פתאום נשמעה אזעקה.
כזאת של 'במקרה של אזעקת אמת יישמעו קולות עולים ויורדים'.
ונשמעו, ועוד איך נשמעו.
והרגשתי איך הלב שלי מתחיל לפעום מהר, תגובה אינסטיקטיבית לצליל הזה.
ואז שמנו לב שעבדאללה ושאר הפועלים ממשיכים לעבוד כרגיל, אז נרגעתי.


מאוחר יותר אני השמעתי קולות עולים ויורדים מסיבות אחרות לגמרי, וללא קשר לירידה למקלטים... ואז, כך הבנתי מאוחר יותר, דווקא הפסיקו עבדאללה וציוותו לעבוד, הניחו את כלי העבודה והקשיבו בחיוך מרייר....

כשרעש הקונגו באוויר, אני מרשה לעצמי להיות קצת יותר קולנית, ומשחררת אנחות לאוויר הפתוח.

'תבואי בלי תחתונים'
הוראה זו הוראה. אז לבשתי שמלה, כי עם מכנסיים זה פחות נוח.

ממול, יש בית בבניה. שומעים את קולות הבניה ואת קולות הפועלים די בבירור גם כשהחלונות סגורים לא כל שכן כשהם פתוחים.

אנחנו יוצאים להתסכל מה הם עושים היום. מעין מעקב על התקדמות הבניה. אומרים לפועלים שלום, עם עבדאללה אנחנו כבר מנהלים שיחות יומיות.

ה"קונגו" מרעיש ואנחנו זזים קצת אחורה. הרוח נכנסת לי מתחת לשמלה ואני רועדת קצת מהתזכורת שאני בלי תחתונים...
אנחנו פונים לחזור לתוך הבית, אבל פתאום הוא נעצר ונעמד מאחורי והיד שלו נשלחת אל מתחת השמלה. "העץ מסתיר אותנו", אני מספיקה לחשוב, או לפחות מקווה, לפני שאני נאנחת, מתפתלת לו על היד. ואז יש שקט, ואני מחניקה את הקולות שצריכים לצאת.
אני נושמת עמוק, נאנחת לו לתוך האוזן, ואז שוב הקונגו מרעיש ואני יכולה להתבטא בקול.

כבר לא אכפת לי אם הם רואים או לא. והוא, עם היד שלו מתחת לשמלה, לוחש לי באוזן "תתארי לך שהם עומדים עכשיו בתור אחרי שהם רואים אותך ככה, אני דואג שיהיה סדר, והם עושים בך מה שהם רוצים כשאני משגיח" כבר קשה לי לעמוד, ואני נשענת עליו, וכבר לא אכפת לי אם הם שומעים או לא. כל הגוף שלי רועד, ואני שומעת אותו, כמו מתוך ערפל, מתאר איך הוא שומר על הסדר...."אחמד, אחריו ג'אמל ואחריו עבדאללה, לפי האלף-בית, חייב להיות סדר" הוא לוחש ומשחק בי באצבעות מיומנות, "חייב להיות סדר" אני שומעת והמשפט מהדהד בראשי (שלא מסוגל להכיל כרגע יותר ממשפט פשוט כזה...),

אני רועדת לו על האצבעות, גונחת בקול בכל פעם שה"קונגו" רוטט בשאון מעבר לגדר, מחניקה את האנקות כשה"קונגו" נח, והוא בשלו, ניצב מאחורי, מביט בפועלים מעבר לכתפי, מחייך אליהם בחביבות (נו בטח, הוא צריך שיצקו לו בטון בכניסה לחניה), ומחטט בי, לא מרפה, לא עוצר ולא נח...
"חייב להיות סדר"....שיט, קיבינימאט, לא יכולתי ליפול לידיים של מרוקאי או תימני או אפילו עירקי עם שורשים פולניים, הייתי חייבת ייקה.....?

כן, יש לי פה עניין עם בועלי בניין.....(ומאז, כל פעם שאני באה לבקר, הם מנופפים לי לשלום בחביבות. אתם חושבים שהם ראו?)

כשחברות מייעצות לי לא להשמע להוראות כלשונן, או במילים אחרות, לזייף (לשקר?)
האם ככה הן עצמן נוהגות?
זה הערך של המילה שלהן?
או שאולי זו רק אני שאמורה להתנהג כאילו אין לי כבוד לעצמי או לאחרים?

לפעמים אני מקבלת תזכורת כמה טוב שבחרתי לשמוע בקול ו.

למרות מניפולציות, ונסיונות שכנוע לגיטימיים ולגיטימיים פחות, ולמרות נסיונות להסית אותי נגדו, הקול הרציונלי הוא זה שהכריע את מהלך העניינים.

ועוד יסופר בכך, כשאתאושש.

בתהליך הדיאטה שלי אני לומדת הרבה על מחוייבות והתחייבות.
קודם כל לעצמי.
החלטתי. ואני מחוייבת להחלטה שלי. זה אומר שגם אם נורא בא לי לפעמים להפסיק את הדיאטה, אני לא אעשה את זה. כי אני מחוייבת לעצמי להמשיך בתהליך ואין מצב שאני מפרה את המחוייבות הזאת.

דרך זה, אני גם לומדת על מחוייבות בכלל.
על הערך שיש למילה שלי.
על זה שכשאני נותנת את המילה שלי, אני גם צריכה לעמוד מאחורי זה.
כי התחייבתי. כי יש לי מחוייבות, גם כלפי עצמי וגם כלפי מי שקיבל ממני את המחוייבות הזאת.
וגם כאן, אין מצב שאני אפר אתה, לא בלי להגיד קודם שזה קשה לי מדי, או לא עובד לי.
לא בלי לדון בזה, לבחון את זה, לא רק עם עצמי אלא עם מי שצריך.

זה לא קל. אבל אם זה היה קל, לא היה כזה סיפוק כשמצליחים לעמוד במחוייבות.
וזה מאוד מאכזב לגלות שיש אנשים שבשבילם, המילה מחוייבות, חסרת משמעות.