|
|
|
כשמדענים עורכים ניסויים כמו:
ההשפעה של נסיעה ברכבת הרים על ילדים חולי אסטמה
או
האם פרות שנתנו להן שם נותנות יותר חלב מאשר פרות שלא נתנו להן שם
...
אני מחכה ליום שבו יעשו מחקר על האם כלבות שיש להן זנב נהנות יותר מאלה שאין להן.
לפעמים התובנות שלי מגיעות לאט.
חושבת
מתלבטת
רוצה לבחור
מתוך מקום של עוצמה
לקום כמו עוף החול
וליישם.
לפעמים הכל הפוך.
ואז נשאלת השאלה - האם לעמוד על הראש או להפוך את זווית הראייה?
תודה לכל מי שעזר, עוזר, ויעזור לי לחגוג
}{
מגלגלת מחשבות לפה ולשם
ממיינת מה רלוונטי ומה לא
מנכשת את אלה שצמחו פרא
ומוציאה את אלה שצריך לאוורר
ואחר כך אלך לשמוע
ולהקשיב
ולתהות
ולשאול
ובעיקר - להיות אני. לחפש את דרכי, מתוך האמת שלי.
לפני חודשיים כתבתי פוסט על בחירה
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=249324&blog_id=52271
קראתי אותו שוב היום, ואני מוצאת את עצמי עומדת מאחורי כל מילה.
זה לא תהליך טריוויאלי בעיני. לבחור בניגוד להיגרר לתוך...
זה מצריך חשיבה והרבה אמת פנימית, זה מצריך להתסכל למציאות בעיניים, זה מצריך להקשיב לצד השני (ולאחרים אם יש עוד), אבל באמת. לשמוע מה יש למי שרלוונטי להגיד.
אבל להקשיב באמת, ולשמוע, לא את מה שאנחנו רוצים לשמוע, אלא את מה שיש לצד השני להגיד.
ואז, רק אז, אפשר באמת לבחור.
כשבוחרים ככה, אז אין על מה להתחרט אחר כך, כי בחרנו את מה שהיה לנו נכון באותו הרגע.
וגם כדאי לזכור, שתמיד פתוחה הדרך לבחור אחרת.
מחפשת סימנים
לא משנה הצבע
או הגודל
וגם המיקום לא ממש חשוב
מחפשת סימנים...
אז הבטחתי ולכן אני מקיימת, והנה ההמשך במסגרת שיעורי האבולוציה.
והפעם תהייה על למה בני האדם ויתרו על הזנב?
הרי אפשר היה לעמוד על שתיים גם עם זנב.
ואם חושבים על זה קצת, אז זנב זה דבר מצויין.
אפשר להתלות איתו על עצים או עמודים, ואז לא נורא אם שוכחים חבלים.
אפשר לסלק איתו זבובים ויתושים
אפשר להרים אותו כששמחים ולשים אותו בין הרגליים כשחוששים.
ואפשר לכשכש בו, שזה השימוש שהכי חסר לי בו.
כשהאדון שלי מלטף אותי ומשבח, הכי טבעי זה לכשכש בזנב, לא?
אני אפילו ניסיתי לשכנע את הכלבה שלו (זו שהולכת על ארבע כל הזמן, וישנה על הרצפה, ו...לא משנה. הכלבה עם הזנב.) שתתן לי את הזנב שלה. הצעתי לה כל מיני דברים בתמורה, והיא לא הסכימה. אני לא מבינה למה היא לא יכולה לחלוק את הזנב שלה איתי. זו לא אשמתי שנולדתי בלי זנב.
מצד שני, הנה הדברים החיוביים שאפשר להגיד על זה שאין לנו זנב. (כי תמיד צריך לחפש את הדברים החיוביים)
אמממ
אמממ
אמממ
.
.
.
אין כאלה.
השקט הזה
של השעות המוקדמות של הבוקר
מאפשר לי לנער את קורי המחשבה
לאט, כמו שאני אוהבת
בלי לרוץ מייד לסיים עוד מטלה
להתמתח
להרגיש כל שריר בגוף
כל גיד
כל עורק פועם
להעביר יד מלטפת
על איברים
שרוצים גם מגע אחר
(יש להם דרישות. חוצפנים)
לשתות בנחת את כוס הקפה
לתת למחשבות המתרוצצות
קצת מנוחה
לקראת היום שעמד להתחיל
בוקר טוב!
(חשבתם שכל פוסט יהיה על בדסמ?)
מתאספים אצל הכתומה. אוכלים אוכל טעים שנעשה באהבה (בעיקר דיזרט שראוי לשבור עבורו את הדיאטה), מדברים, צוחקים, אנשים טובים, ואווירה מצויינת.
ובתוך כל זה, כאילו שאני מפוצלת לשתי נשים שונות, גם יש את היד שלו שאוחזת שלט קטן, ומפעילה אותי, דורשת את תשומת ליבי, ואת כל האיפוק שאני מצליחה לגייס (ומסתבר שמצליחה לא רע), ונוסכת בי את התחושה שאתה מאמין ויודע שאני יכולה.
לכל אלה שהיו ותהו מה רוטט כאן לעזאזל התשובה לפניכם -
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=255329&blog_id=6792
ולכתומה - תודה על אירוח נפלא ותתרחקי מנשים רעות :-)
