- אני הזונה שלך
- מה? לא שמעתי...
- אני הזונה שלך!
חיוכים מסביב. עכשיו כולם שמעו או שאני אגיד שוב יותר חזק?
לא אכפת לי להגיד. לא אכפת לי שכולם ישמעו.
בעצם, כן אכפת לי - אני גאה להיות הזונה שלך.
ושכולם ידעו.
תמיד אופטימית
כל מה שכתוב כאן הוא מציאות או דמיון, או ערבוב.**אופטימית**
Optimist: Person who travels on nothing from nowhere to happiness
(מארק טויין, ותודה ל Kohinoor)
נא לשמור על זכויות היוצרים - אין להעתיק, לשכפל, להדפיס, לשכתב, או להקריא בלוג זה.
אני לא אוהבת את מוצאי שבת!
אם הייתי עושה רשימה לפני כמה חודשים של דברים שאני חושבת שיביכו אותי, היום הייתי מוחקת כמעט את כולה.
זה מפתיע אותי שכל מיני דברים שפעם חשבתי שיהיה לי מביך לעשות אותם, אני דווקא מוצאת כמשעשעים או מרגשים הרבה יותר מאשר מביכים. זה יותר מפתיע אותי לגלות מה כן מביך אותי...
רק לחשוב על כמה מהדברים של הזמן האחרון -
לשבת במסיבה עם בלונים על הציצים? לא ממש. כלומר, זה מביך קצת, אבל בעיקר משעשע.
כשאתה מתקשר ל'חבר טלפוני' באמצע הסשן כדי שישמע את הקולות, גם זה קצת מביך, אבל גם קצת מרגש.
אבל כשאני קשורה, ולא יכולה לזוז, והפנים שלי מרוחות בתערובת של דמעות, רוק ונזלת, ואתה מפסיק לרגע להכאיב לי כדי להרים לי את הראש, ובעדינות מעביר טישו כדי לקנח לי את האף...זה מביך.
אני אוהבת לגלות ביחד איתך דברים חדשים על עצמי.
:))
לא יעזור כלום. אני אוהבת את ליל הסדר.
יש מאכלים של ליל הסדר, שירים של ליל הסדר, ואווירה של ליל הסדר,
שאני פשוט אוהבת.
והשנה ככה התגנב לו חיוך קטן כשקראנו בהגדה שיצאנו מעבדות לחרות,
והוא לחש לי באוזן, 'את עדיין שפחה'.
ובכלל, כיף לחגוג את חג החרות עם קולר על הצואר, והמאסטר לידי,
לשיר 'עבדים היינו' ולדעת שלמילים של ההגדה יש משמעות כפולה, גלויה רק ליודעי הבדס"מ...
:))
ציון דרך שכזה. חצי שנה.
חצי שנה שאני שלך.
שאתה מלמד אותי איך להיות שלך.
חצי שנה של נתינה, למידה, צמיחה, התנסות (ופומביות)
הרבה חברים חדשים, וגם חברים ותיקים יותר,
שמלווים אותנו בדרך שלנו.
חצי שנה.
חצי שנה של ביחד. כזה שגורם לי לחייך כל פעם מחדש. ולכאוב 😄
ולאהוב.
אני אוהבת אותך מאסטר.
}{
אני לא יודעת אם אוכל לתאר את כל מה שהיה שם. אני גם לא בטוחה שאני זוכרת/יודעת...
בשתי מילים: היה מדהים
ביותר מילים: כמו תמיד ההכנות הן חלק מהכיף, והפעם הייתי צריכה לקחת איתי את החזיה והתחתונים עליהם סיפרתי בפוסט הקודם.
קיוויתי שיעשה בהם שימוש במהלך הערב, ואכן כך היה 😄 אני חייבת לציין שלקבל ספנקים כשלובשים תחתונים שבתוכם מודבקים נעצים משנה את החוויה לחלוטין, שלא לדבר על הצלפות, ושלא לדבר על נעצים במקומות יותר אסטרטגיים מהתחת... :)) היה תענוג מכאיב.
וכל אותם אלה שנהנו לחבק ולמעוך...אין רחמנות על סאבית עם נעצים? מה זה הסאדיזם הזה?
אבל יש המשך.
בשלב מסויים החזיה והתחתונים ירדו, וההצלפות המשיכו. חברות טובות החזיקו לי את היד, ליטפו ונישקו (תודה לכן!), כשפתאום הבנתי שלא רק המאסטר מצליף. מכיוון שלהסתכל אחורה לא היה אפשרי, שאלתי את החברות מה קורה מסביב, מה שנורא הצחיק אותן. אז אני, מוצלפת וכואבת, בוכה וצועקת וגם צוחקת יחד איתן, ומנסה להבין מי וכמה מצליפים בי שם (ועוד בו-זמנית!). אז תודה גם לכל המצליפים, אתם יודעים מי אתם :)) (גם אני יודעת כי גילו לי) חבל רק שלא יכולתי גם לראות את עצמי באותו רגע, כי מעניין אותי לדעת איך זה נראה.
אחרי הפסקה קלה, שבנו לסשנים נוספים, לבד ועם חברים (ולזוג החברים שעזבנו באמצע כי היינו צריכים ללכת ולשחרר את הביביסיטר - עוד נמצא את הזמן והמקום להמשיך)
לראות את כל הסשנים מסביב, בתפאורה שהקימו שם באלכסנדריה, היה ממש מהנה. חברות וחברים, וגם אנשים זרים לגמרי, וכולם נהנים. אם הייתי יכולה להסריט את הפנטזיות שלי, חלקן היו נראות דומות למה שהיה שם.
תודה לכל מי שהיה והיתה שם איתי,
למארגנים
ולמאסטר שלי!
'אני מסכים שתלבשי חזיה אבל רק אם יהיו בה נעצים'.
אז הלכתי וקניתי נעצים, ודבק מיוחד שמדביק פלסטיק לבד, והדבקתי על החזיה, כשאני מקפידה שיהיו נעצים
גם על הפיטמה (כי ככה הוא אמר).
זה כואב. דוקר. ונכנס קצת לעור, לכן גם קיבלתי הוראה לחטא את הנעצים לפני הלבישה...
וכשאני לובשת את החזיה והוא מחבק אותי חזק, או מועך לי את הציצים, זה אפילו עוד יותר כואב.
אני אוהבת כשכואב.
נכון יפה?
הידיעה שאני יכולה לדבר איתך על כל נושא
מאפשרת לי לבטוח בך, ולהיות אני בלי צורך במסכות
תודה על כל מה שאתה מאפשר
}}}{{{
אני אוהבת את פורים 😄
התחפשתי למעודדת. מעודדת עם נקע, זאת תחפושת מקורית, לא? 😄
התחפושת שתכננתי יצאה בדיוק כמו שרציתי, ואפילו הצלחתי לחשוב תוך כדי הנסיעה למסיבה
על שדרוג שיהפוך אותה לתחפושת עוד יותר קינקית, וישאיר חזה חשוף. לשמחתי, המאסטר שלי אהב את הרעיון וקיבלתי הוראה באמצע המסיבה לבצע את השדרוג.
המאסטר התחפש למאמן ספורט, וכל פעם שהוא שרק במשרוקית, אני הייתי צריכה לבצע עידוד של מעודדות (נו, אתם יודעים: 'תנו לי מ'... תנו לי א'...), עם פונפונים והכל. בגלל הנקע לא ממש יכולתי לעשות קפיצות, שהיו חלק מהתכנון המקורי, אבל גם ככה העידוד היה חינני (לפחות ככה אני מקווה), ובכל מקרה נראה לי ששיעשעתי את המאסטר שזאת היתה המטרה העיקרית 😄
מצחיק אותי שהביך אותי יותר לעשות את קריאות העידוד מול כולם, מאשר להסתובב עם חזה חשוף.
פומבית, נו מה.
:)
כשאתה מכאיב לי
אני הכי אוהבת
להסתכל לך בעיניים
כדי שתראה בדיוק
איך אני מרגישה עמוק בפנים