תמיד אופטימית

אחרי טיול כייפי לחרמון ביחד עם הילדה שקיבלה יום חופש מבית הספר, ועם המאסטר
(ועוד כמה אנשים שלא קיבלתי רשות להציגם כאן), מצאתי את עצמי עם רגל נפוחה וכואבת
מחכה לבדיקת אורטופד במיון (לאחר שנשלחתי לשם עם גבס מהמוקד של מכבי).
כמובן שקיטרתי, על הגבס, על איך אסתדר, ועל מה יהיה, ואולי יורידו לי את הגבס כי זאת סתם טעות,
סתם סובבתי את הרגל, לא יכול להיות ששברתי משהו, וגם אם לא -זה לא אומר שאי אפשר להצליף/לצבוט פטמות/להיות על ארבע, כי בכל זאת, זה רק הקרסול שכואב....

מסתכל עלי המאסטר ואומר לי בשקט 'עכשיו את עם גאג'
מבט אחד מהיר מבהיר לי שהטון שבו הדברים נאמרו הולם את המבט בעיניים שלו,
ואני מבינה שהוא התכוון לזה ברצינות.

זה לא שהיה לי הרבה מה להגיד, בטח לא דברים נורא מעניינים (נראה אתכם באחת בלילה אחרי יום טיול לחרמון שהתחיל בחמש בבוקר).
אבל פתאום כשאסור היה לי לדבר נורא רציתי.
😄

איך מבקשים רשות לדבר כשאסור לדבר וגם נמצאים במיון ?


*מצאתי דרך 😄
** הלך לי האייפון (לא קשור לבדסמ אבל קשור לחוסר היכולת לדבר...)
*** אין גבס. יש מין סד לא מאוד נוח, אבל אני צריכה להתרגל.
****מענין אם הכותרת תגדיל את מספר הקוראים בבלוג

תודה מאסטר - על הדאגה, הטיפול, ועל זה שהיית שם איתי כל הזמן }{

אני
זונה
מזוכיסטית

(נכון שאתם מופתעים?)

פלאג בתחת, ביצים סיניות בכוס, ואני עושה סידורים, קניות, כלים...אם הייתי יכולה להשאר בבית, אולי הייתי עושה את זה (על מי אני עובדת? אני אוהבת את האתגר של להיות בחוץ ככה...) אבל אחרי חמישה ימים של שביתה אין ברירה ויש סידורים שחייבים לעשות.

לצערי שירותים ציבוריים הם לא תמיד נעימים (ואני עוד עדינה כאן) ולכן אני מנסה לתזמן את הסידורים ככה שאני אהיה בבית בזמן שאתה אומר לי לאונן. חבל שהאנשים בתור לא מבינים שאני לא יכולה לחכות כל כך הרבה זמן, יש הנחיות ושעה שבה צריך לבצע אותן...לרגע אני מדמיינת איך אני מסבירה להם שאני חייבת לדלג לראש התור, כי אני רוצה להגיע הביתה כדי לאונן בשקט. התגובות שלהם, המדומיינות, גורמות לי לצחקק בקול, והמבטים שאני מקבלת מהאנשים מסביב רק מצחיקים אותי יותר.
טוב, השירותים הציבוריים פה בסדר, רק חבל שאין נייר. כשאני מנגבת את היד על המכנס, אני חושבת לעצמי שאני יכולה לעשות טור ביקורת במקומון על מצב השירותים הציבוריים בעיר. מעניין אם הם מחפשים כתבת? הרעיון מצחיק אותי, ואני חוזרת לתור עם חיוך רחב, גם בגלל שאני חרמנית נורא (כן, זה גורם לי לחייך), וגם כי אני משועשעת מעצמי.
כבר ציינתי שאני חרמנית נורא? כן. וזה שאני צריכה כל פעם להוסיף דקה לאוננות, לא ממש עוזר. נדמה לי שכל מי שמסתכל עלי עכשיו יודע שאני חרמנית, כי אני לא מבינה איך אפשר להסתיר דבר כזה. זה במבט, בתנועות, ברטיבות הזאת שבין הרגליים...

באוטו, בדרך הביתה, אני מציינת לעצמי שקשה לי לנהוג ככה, ואיזה מזל שזו דרך קצרה. מסתכלת בשעון. כן, אני אספיק להגיע הביתה בזמן.
אה. שיט. לא. מה זה האוטו זבל הזה עכשיו? מסתכלת בשעון שוב, הדקות עוברות והאוטו-זבל חוסם את הדרך כבר דקות ארוכות. אוף, דווקא עכשיו היו צריכים לסיים את השביתה? דווקא ברחוב הזה? נזכרת בהוראות ובהסבר שבא לצידן, אין הנחות. מנסה לחשוב...ברור לי שאני לא יכולה לאונן ולנהוג בו זמנית. לא יודעת מה איתכן, אבל זה מעבר ליכולותי .אז אני מפנה את האוטו קצת הצידה, ככה שאם האוטו-זבל יחליט שהוא זז, יהיה מקום לעקוף אותי, מדוממת מנוע, מפעילה את המאותתים ומכניסה יד לתוך המכנסיים...

תודה מאסטר }{

הוא לא רק מכאיב,
הוא גם רומנטי,
והוא תמיד מעלה לי חיוך על הפנים 😄

תודה מאסטר!

כן, יגיע גם פוסט בדסמ"י. אולי אפילו היום.
בינתיים תנו לי לדבר על אהבה.
לא, בעצם, תנו לי לנשום אותה, להרגיש אותה בכל הגוף,
ממלאת אותי, לעיתים מסחררת ולעיתים מחזירה למציאות,
לפעמים מרגשת, לפעמים מטלטלת, לפעמים מרגיעה ומנחמת.

אהבה.

וכמה הרבה סוגים ממנה יש. למשפחה. לילדה. לחברים טובים. לחברה הכי טובה.
ואליו. סוגים שונים, וכולם ממלאים את הלב.

אהבה.

נושמת עמוק. מכניסה אותה פנימה.

אהבה.

זו פעם ראשונה שלי במיילדום, וכמה שלא ניסיתי לדמיין מה בדיוק או בערך יהיה שם, כמה שלא ניסיתי לשאול ולברר,
עדיין לא ידעתי מה יהיה.
בהתרגשות גדולה, מהולה בחשש, מהול ברטיבות בין הרגליים, התכוננתי למיילדום.
בחרתי את השמלות שאני אציג בפני המאסטר כדי שיבחר את זו שתמצא חן בעיניו (ותוך כדי ציינתי לעצמי שאני חייבת לחזור להתעמל),
ועשיתי כל מה שצריך כדי להיות מוכנה.

כשנכנסו פנימה הלב שלי דפק כל כך חזק שהייתי בטוחה שכולם שומעים.
כשנקשרתי עם הידיים למעלה, עם החבל שלופף מסביב לקורה, כשהחזה שלי חשוף (טוב, ציצים),
כשהוא הצליף, והכאיב לעיני כולם, זה לא היה דומה למה שדמיינתי, אבל היה הרבה יותר.

והיו שם חדרים עם כל מיני התרחשויות, ואדונים וסאבית יפות יפות,
ובכל פינה זוגות או יותר שמנצלים את המקום ואת האביזרים שבו.

והיתה היא. כל כך יפה וסקסית. אני תמיד נפעמת ממה שקורה בינה לבין האדון שלה.
כשהיא לקחה אותי ביד, ונכנסנו שתינו לחדר, המאסטר שלי והאדון שלה מצטרפים אלינו שם,
והיא מענגת ומתענגת, ואני איתה, וגם המאסטר שלי לידי, זה דווקא כן היה דומה למה שדמיינתי,
אבל עדיין - הרבה מעבר.
תודה לך, ולאדון שלך.

תודה גדולה וענקית למאסטר שלי על ערב נפלא }{
וגם תודה למארגנים

ילדה חולה זה בכלל לא כיף,
במיוחד כשהיא משחקת על הקלף הזה הכי חזק שהיא יכולה.
אבל היא חמודה גם ככה,
למרות שזה לפעמים מעייף.
הכי חמוד היה שהיא התעקשה לעשות את העבודות בספרי הלימוד במקביל לשעות הלימוד בכיתה
('אמא, מה הם לומדים עכשיו? חשבון? טוב, איזה עמודים אני צריכה לעשות?')
רק העיתוי...מרפי, בן זונה, לא יכולת למצוא עיתוי אחר??

ובכלל, אני שמחה שהשבוע הזה נגמר. היה שבוע מאתגר בכל כך הרבה רמות, שדי, הגיע הזמן לשבוע חדש.

וגם - יש לי קולר חדש. ראיתם? :))

היום מצאתי את עצמי מתגעגעת לשגרה.
שגרה כזאת של יום רגיל, שבו ידוע פחות-או-יותר מה צפוי.
שגרה. נו אתם יודעים.
הרבה פעמים אנחנו רוצים לצאת מהשגרה, וזה נחמד מדי פעם
אפילו מסעיר, חווייתי, אבל זה ככה רק כי יש בבסיס את השגרה,
וכשהיא נשמטת, אז פתאום היא חסרה. מאוד.
מתגעגעת לשגרה.

נשענת על הקיר, מנסה להסדיר נשימה בזמן שההתכווצויות בכוס הולכות ודועכות.
בבוקר מילאתי אחרי ההוראות שלך במלואן ואז שלחתי סמס שהכל במקום, והחורים מלאים.
התוספת של הטוש שנשען על הדגדגן רק הוסיפה על החרמנות שטיפסה וטיפסה.

התלבטתי אם לקחת את האוטו או ללכת ברגל לסידורים השונים. למצוא חניה זו לא משימה קלה בבוקר במרכז העיר, ולנהוג עם
באט פלאג מצריך מאמצי ריכוז גבוהים מהרגיל. ובכל זאת, בגלל העננים והתחזית החלטתי לקחת את האוטו.
ההתלבטות היתה שולית - מצאתי חניה רחוקה וממילא נאלצתי ללכת הרבה, מרגישה בכל צעד את הביצים הסיניות בכוס,
זזות בפנים, ומעלות את מפלס החרמנות עוד יותר. החיכוך על הדגדגן היה מטורף, והשילוב של הכל ביחד...
הרגשתי את האורגזמה מתקרבת, ונשענתי על הקיר.
האנשים שהיו ברחוב עברו על פני, חלקם מגניבים מבטים. באותו רגע לא עניין אותי כלום, גם לא אם הם מנחשים למה נעצרתי.

זה היה מטורף. השילוב של המיקום והעוצמה של הגמירה סיחרר אותי לגמרי, ולקח לי זמן להסדיר נשימה,
ולידיים להפסיק לרעוד כדי שאצליח לסמס לך ש - וואו. גמרתי. עכשיו. באמצע הרחוב.

אוהבת להיות פומבית איתך,
גם כשזה מביך אותי (ואולי בגלל שזה מביך אותי?)
נהנית כשאתה מכאיב לי, ולומדת תחושות שעוד לא הכרתי,
משאיר עלי סימנים בדרכים חדשות,
מחבר אותי אליך באלף דרכים,
שומר עלי, דואג לי, ומלמד אותי להיות -
אני .

אוהבת אותך.