לפני 14 שנים. 26 באוגוסט 2010 בשעה 3:31
כאב.
לא כזה שמשחרר ומרגיע.
כזה שבלב. שגורם לי לרצות להיות כמו שבלול
להכנס לקונכיה ולהסגר בפנים
כזה שלוחץ ומקשה לנשום
כזה שרק הזמן יכול לרפא
כאב.
תמיד אופטימית
כל מה שכתוב כאן הוא מציאות או דמיון, או ערבוב.**אופטימית**
Optimist: Person who travels on nothing from nowhere to happiness
(מארק טויין, ותודה ל Kohinoor)
נא לשמור על זכויות היוצרים - אין להעתיק, לשכפל, להדפיס, לשכתב, או להקריא בלוג זה.
מאלף סוררות(שולט)
-
אתה שוטף אלי בכוכבים ובאפילה
בשירים פראיים ומלוחים, נושק לעיני, נושק לשפתי.
מאחורי אין לי מאום. אורות העיר הנה דועכים, גווע השאון.
כל שהיה ונחשב - חלף עבר.
להג בני האדם, יראתם וכל מצוקתם, טפשם וגם רשעתם. מלל
עסקי מדינה, ממון, רחמים ותאות תהילה,
כל התפל הנה כענן גז, התחפוץ איפוא
כי אשוב אבוא בך, ואת מצחי הקודח אצנן בנשיקותיך?
בשירים פראיים ומלוחים, נושק לעיני, נושק לשפתי.
מאחורי אין לי מאום. אורות העיר הנה דועכים, גווע השאון.
כל שהיה ונחשב - חלף עבר.
להג בני האדם, יראתם וכל מצוקתם, טפשם וגם רשעתם. מלל
עסקי מדינה, ממון, רחמים ותאות תהילה,
כל התפל הנה כענן גז, התחפוץ איפוא
כי אשוב אבוא בך, ואת מצחי הקודח אצנן בנשיקותיך?
לפני 14 שנים