תמיד אופטימית

[יכולתי לספר לכם למה כוס מים זה לפעמים דבר נורא מצחיק, או איך הערה תמימה הופכת להיות מאוד משעשעת דווקא כי היא קולעת בול למה שמתרחש כשאף אחד לא שם לב, אבל אז לא יהיה מיקוד, ומיקוד הוא חלק חשוב בפוסט הזה...]

בית קפה. חברים. אני והוא.
וחבילה של קרמבו על השולחן, שבחלקם השתמשו למעשים מגונים שונים (כן, זה אפשרי, ולא, לא מה שאתם חושבים. אנחנו בבית קפה. בחוץ. ולא, אני לא קשורה למעשים האלה)

אני יושבת בפישוק, אלה ההוראות שקיבלתי, צוחקת יחד עם כולם למראה המעשים המגונים, והתגובות של המלצרים שמסביב שבאופן כללי די בשוק.

הפישוק הזה, ככה מסתבר לי, הוא מצויין לא סתם כתנוחה, אלא יכול להיות מאוד שימושי אם הוא רק רוצה. אפילו בבית קפה. למרות ואולי בגלל שיש מסביב אנשים שעשויים לקלוט מה קורה שם מתחת לשולחן...

לאט לאט אני נכנסת לעולם משל עצמי, שבו נמצא רק הוא, התחושות שהוא מעורר בי, והמבט שלו. בית הקפה נעלם מהתודעה, על יושביו, ולאחר מכן גם החברים שמסביב לשולחן (והקרמבו כמובן). המילה 'מיקוד' מקבלת משמעות חדשה שלא הכרתי עד כה, שבין השאר מאפשרת לי לשמוע את ההוראה החדשה שהוא נותן לי, שנאמרת כל כך בשקט שלולא המיקוד הזה, לא הייתי שומעת.

'אז מאיפה את אוהבת להתחיל לאכול את הקרמבו?'

השאלה חודרת את הבועה שלי, אבל אני לא ממש מבינה שהשאלה מיועדת לי, או בכלל מה היא שואלת.

'נכון שמלמטה? מהביסקוויט?'

אני מסתכלת עליה, תוהה מה היא רוצה ממני. אז יש לה קרמבו ביד אבל למה היא שואלת אותי שאלות מוזרות ועוד דווקא עכשיו, כשהיה לי נעים כל כך?
אני לא מצליחה להגיב, אז אני עושה פרצוף שאולי אומר משהו, ואולי לא, ומקווה שזה יספיק בשביל תשובה. זה המקסימום שהראש שלי מצליח להפיק.

'לא נראה לי שזה משנה לה כל כך' אומרת מישהי אחרת שקולטת את הפרצוף שלי.

אני מסתכלת עליו, ושנינו מתחילים לצחוק. לא, לא ממש משנה לי כרגע מאיזה צד מתחילים לאכול את הקרמבו 😄


(ובדרך כלל אני מתחילה מלמטה, ואז מלקקת...)