תמיד אופטימית

מדברים בבוקר...
הוא: יש לך היום משימה. בכל שעה עגולה את מאוננת חמש דקות, לא גומרת, ומדווחת.
איפה את היום?
אני: מפרטת מה אני עושה היום, ומציינת שאני צריכה להגיע גם לקניון לקנות כל מיני דברים.
הוא: אז ככה, בקניון...

****

דקה לפני הזמן, אני כבר נמצאת במסדרון, מסתכלת ימינה ושמאלה אולי בדיוק עובר מישהו שאני מכירה.
המון תסריטים עוברים לי בראש בדקה הזאת. ואם ייכנס מישהו שאני מכירה? ואם מישהו יגיד משהו? יעשה משהו?
אבל חובבת אתגרים שכמותי תיסוג?

בדיוק כשאני עומדת להכנס בפתח הדלת אני שומעת מישהי אומרת

'שירותי הנשים זה כאן'

אני מסתובבת, מסתכלת עליה, ומחייכת, 'תודה, אני יודעת'
ונכנסת לשירותי הגברים.

מחפשת מקום לעמוד (ההוראה היתה לא להכנס לתא), מציינת לעצמי שרואים שבדיוק ניקו כאן,

מסתכלת על הטיימר של האייפון (איזה מזל שיש טכנולוגיה משוכללת כזאת. מה סאביות היו עושות פעם?)
מוודאת שהוא אכן מכוון על חמש דקות, ומפעילה.
היד נכנסת אל מתחת לחצאית (פריט לבוש כל כך נוח ושימושי, בחיי),

מישהו פותח את אחת מדלתות התאים, ניגש לרחוץ ידיים, וקולט שאני שם,
מסתכל עלי במבט משתומם. אני מחייכת אליו והוא יוצא.
ממשיכה.

עוצמת עינים, מרגישה את האצבעות שלי נרטבות, מישהו נכנס והלב שלי קופץ.

הוא מסתכל עלי, ואני עליו. אין לי משהו מחוכם להגיד, אז אני שותקת.

הוא יוצא, וחוזר שוב (בטח יצא לבדוק אם לא טעה בשירותים, אני חושבת לעצמי)
נעמד, מסתכל עלי, אני מחייכת קצת במבוכה
'תהיי פה עוד הרבה זמן?'

'לא, כמה דקות'

הוא מהנהן ויוצא.

אני מפעילה שוב את הטיימר (לא מבזבזת זמן על שיחות באמצע משימה)
ושוב עוצמת עינים, מנסה לשכוח איפה אני ולהתמסר לתחושות.

הטיימר מצלצל, אני ניגשת לשטוף ידיים ויוצאת.

ליד פתח היציאה עומד אותו אחד מקודם, אני מחייכת אליו ועוברת על פניו כדי לצאת מהמסדרון
חזרה אל איזור החנויות בקניון,
'אז ניצחת בהתערבות או לא?'

אני מסתכלת עליו בהפתעה, ואז מחייכת

'ברור שניצחתי'

מה, לא?

:)