הרכב נעצר.
הסתכלתי עליו בהפתעה. רק לפני שניה נסענו בכביש, ועכשיו אנחנו בדרך צדדית, מצד אחד מסילת רכבת ומהצד השני שדה בר. על הכביש נסעו פה ושם מכוניות.
'צאי מהרכב'
התלבטתי אם לקחת איתי את התיק, ובסוף השארתי אותו ברכב ויצאתי. הרגשתי איך הרטיבות גוברת בין הרגליים אבל עדיין לא הייתי בטוחה בכוונה שלו.
'בואי'
הלכתי אחריו בשביל העפר עד שנעצר.
הוא ניגש אלי, סובב אותי כשפני אל הכביש הלא רחוק, והרים את החולצה שלי. 'את לבושה מדי' הוא חשף את השדיים שלי.
תמיד רציתי סשן בטבע, ותמיד חשבתי שבטח זה יהיה במקום מבודד אבל המכוניות שחלפו ממש קרוב רק הוסיפו לריגוש ותהיתי אם הם יכולים לראות אותי-אותנו או שהם מרוכזים בכביש ולא רואים מה קורה כמה מטרים הצידה.
כשנגמר הסשן הוא הורה לי ללכת לעבר הרכב, ולהשאיר את השדיים חשופות. חשבתי שאולי רכב אחד או שניים יראו אותי ככה, כשפתאום שמעתי קולות שמבשרים שרכבת מתקרבת אלינו.
'רכבת!' רציתי למהר ולחזור לרכב.
'תשארי לעמוד!'
"אבל זו רכבת נוסעים...' הרגשתי איך הלחיים שלי מאדימות
וכך, כשהרכבת חולפת על פנינו, עם המוווווון קרונות (ממתי יש כל כך הרבה קרונות לרכבות כאן בארץ?), עמדנו והסתכלנו על הרכבת. הוא עומד ונופף, ואני עמדתי לידו, מחייכת במבוכה (ובחינניות), ובלחיים אדומות.
