משום מה יצא ככה שכל האנשים הקרובים אלי ביותר חוגגים יום הולדת בסוף ספטמבר ובאוקטובר.
לפני שבועיים בערך ארגנתי מסיבה לכבוד יום ההולדת של המאסטר, והיום היתה כאן בבית מסיבה ליום ההולדת של הילדה.
אני אוהבת לארגן מסיבות, ובעיקר כשיש לי יד חופשית 'להשתולל' עם העיצוב. אני אוהבת לקחת נושא, וליצור תפאורה מתאימה. מבחינתי, לשבת ולגזור צורות מבריסטול, לקשט, לתכנן איך זה ייראה, זאת סוג של תרפיה.
אז היום לפני המסיבה שקעתי בתרפיה הזו. הייתי כל כולי שקועה בתוך התכנונים של מה עוד צריך לעשות, מריצה בראש את רשימת המטלות ועושה וי על מה שכבר בוצע.
ואז הוא קורא לי, ומחבר לי אטב לפטמה.
ההבדל בין המקום בו הייתי בו עד לפני שניה, והמקום שאליו הגעתי היה כל כך גדול שהיה לי ממש קשה להיות שם. לא כי אני לא אוהבת כאב, ולא כי אני לא אוהבת את הרגעים האלה באמצע היום שפתאום הוא מחליט שהוא עושה בי משהו, להפך אני מאוד אוהבת ומוקירה את הרגעים האלה. אבל הפער היה לי גדול. בין להיות האחראית על תכנון המסיבה, ועל הביצוע, ובין להיות נשלטת שמקבלת כל מה שהמאסטר רוצה גם אם זה באמצע היום.
מעניין אם זו רק אני או שיש עוד שמכירים את הפער הזה...
