הדרך לשינוי - מתחילה כאן!!!

בחיינו אנו עושים טעויות. חלקן טעויות גורליות וחלקן טעויות גורליות פחות. מכל טעות לומדים. כל טעות מחזקת אותנו.
חלק מהטעויות שלנו הן לפעמים מתוך כוונה טובה על מנת לא לפגוע באחרים.

אנו "מעגלים" פינות על מנת לא לעשות רע לסובבים אותנו.
לא תמיד אפשר להגיד את האמת בפנים, אז מסובבים את האמת המוחלטת, מעדנים אותה ומעגלים את פינותיה. מורחים קצת את בן השיח, משמיעים לו את מה שעושה לו טוב, כדי להיפטר ממנו או כדי להרגיע אותו באופן מלאכותי, כמו שצובעים בורוד את עתידו של חולה סופני.
שקרים יוצרים מסך עשן המערפל את האמת הבסיסית והפשוטה שכולנו לעיתים מתגעגעים אליה.
לחיות בשקר פירושו מאמץ בלתי נגמר, "לשחק אותה" כלפי חוץ.
המשחק הזה, גוזל מאיתנו אנרגיות חיוביות, שלא מופנות לערוצים הנכונים אלא לכיבוי שריפות ובניית סיפורי כיסוי שמתפוצצים לנו בפרצוף.

במהלך השנים, בגרנו, למדנו ועשינו צבא. אחרי הצבא ראינו עולם, מצאנו בן זוג מתאים והתחתנו. התחלנו לעבוד במקום מסודר, חשבנו שאולי סיימנו לשחק עם האמת כי זה מתאים רק לילדים שפוחדים או שרוצים להרשים.

התאכזבנו, הרי השקר לא מרפה, הוא נמצא מעבר לפינה.

בת הזוג חושדת ומבקשת הסברים והוא - מורח אותה כי, הרי מה יותר חשוב מלשמור על הקן המשפחתי.

יחד עם זאת, מה המחיר שאנו מוכנים לשלם על "השקר", על "עיגול פינות"?
האם הוא נלקח בחשבון?
האם חשבנו אי פעם עד כמה ניפגע וניפגע "שהשקר" ייתגלה?
האם לקחנו בחשבון שהוא לא ייתקבל בצורה יפה, למרות שהוא נאמר על מנת לא לפגוע בנו?
כל כך הרבה אנרגיות "נזרקות ומבוזבזות" לצורך כך, למה? מדוע לא נטווה אותן למקום אחר טוב יותר?

האם נוכל לסלוח על "השקר" והאם יהיה זה בטוח להמשיך בחיינו לאחר שהתנצלו בפנינו?
האם הוא לא יעשה זאת שוב?

אנו לומד באיחור את הלקח, שרק האמת מנצחת ומדבר שקר כדאי להתרחק כמו מאש, כבר בילדות!!!

אין כמו להסתכל לאמת בעיניים ולהתמודד איתה!!!

עשו זאת למרות הקושי!!!

ממני אליכם
אנג'ל
}{

הלמידה בחיינו היא אינסופית.
בכל יום בחיינו אנו נושמים, שומעים,מדברים, חשים, מבצעים וטועמים, אנו לומדים עוד משהו חדש.
לפעמים הלמידה היא פרט משמעותי, לפעמים זניח ולפעמים מראה לנו שיש דרך אחרת.
אני, אני הגעתי לכאן על מנת ללמוד לשחרר, לקבל את עצמי, להכיר את עצמי וכמובן לדעת לקבל ולסמוך על אחרים.
חיי מתנהלים בצורה שונה, הכל צריך להיות ידוע ולהעשות על הצד הטוב ביותר, ואני כמובן "חייבת" להיות אחראית לביצוע מושלם.
אני זו "ששולטת" על המציאות שאני חיה בה. אנו זו שמקבלת החלטות, אנו זו שמבצעת ואני זו שמחלקת "ציונים" לעצמי.
אני שמחה כי דווקא כאן, במקום המאגד את כולנו כאן בשל הצרכים השונים שלנו,כאן מצאתי את מורה הדרך. כאן "קיבלתי" את החומר באופן מעשי ובאופן תיאורטי היה עליי להכין את ושיעורי בית. . השיעורים היו מעניינים במיוחד. חלקם היו קלים הבנה ולעשייה וחלקם היו קשים להבנה ועוד יותר היו קשים לביצוע.
אחד "הקורסים" שלקחתי על עצמי היה "הכרה עצמית". כל חיי הייתי בטוחה כי אני יודעת מי אני. חשבתי כי ידעתי מה עושה לי טוב ומה עושה פחות. חשבתי כי אני יודעת מה נכון לעכשיו ומה יחכה לשלב מאוחר יותר. כאן הופעתי לגלות כי הדברים החשובים לי, לנפשי ולגופי לא היו שם כלל. חיי היו מלאים בדברים שחשבתי שהיו בסדר עדיפות עליונה ופתאום הבנתי כי יש דברים אחרים בסדר עדיפות עליונה. דברים קטנים שגיליתי כי הם אלה שממלאים את חיי בצבעים זוהרים. הם אלה שנותנים לי הכוח להתמודד במקומות אחרים. לקורס הזה לקחתי שיעורים פרטיים הדוקים עם אדם מיוחד שידע להסביר לי את המשמעות לקבל את עצמי עם כל "הדברים שאני לא אוהבת". הגוף הוא מעטפת חיצונית בסך הכל והדברים החשובים באמת נמצאים במקום אחר לגמרי.
תודה לך מורה דרך מיוחד שנתת לי את השיעורים החשובים הללו על מנת להתרומם ולהמשיך בחיי. תודה על ההדרכה של בייבי לאב.

משסיימתי את השיעורים בקורס הזה חשבתי כי יהיה לי קשה להמשיך בכוחות עצמי, אך מישהו למעלה תכנן עבורי "מסע אחר".

עדיין לא קיבלתי את הרשיון המיוחל לשחרור ולכן נזקקתי "לקורס נוסף". בקורס זה למדתי שצריך לדעת לקבל. לי יש נתינה ללא גבולות ויש לי היכלות להעניק, להקשיב ולעזור לכל מי שנקק לכך. פעם חשבתי כי הגעתי לעולם על מנת לתקנו. לתקן כל מה שניתן לתקן. לתקן על מנת שאנשים רבים יחייכו, יישמחו ויהיו מאושרים. הלוואי והיה לי כוח להעניק לכולם ולצבוע את חיי כולם בצבעים חמים מאירים יותר. הייתי עסוקה כל זמן בלהעניק ולא עצרתי לרגע לשאול את עצמי האם אני גם צריכה לקבל. לא היתה קיימת אופציה כזו כלל. "בקורס הבא" למדתי כי גם לי יש את "הזכות" לקבל. גם אני צריכה לדרוש לקבל, גם לי יש את הרצון שיעניקו לי. למדתי לפתוח את זרועותיי, להניח את ראשי על מי שסוגל להעניק.
לשמחתי קיבלתי מורה חדש על מנת לתרגל את החומר הנלמד.
מורה ממקום אחר, מעיר אחרת, מעולם אחר ולנו יש רצונות משותפים, מחשבות דומות, תחומי עניין משותפים והחשוב ביותר רצון לגדול ולצמוח יחד!!!קיבלתי מורה מדהים שנקרא "פלאז'ר"- הנאה.
מורה שלימד אותי להנות מכל רגע. למד אותי לסמוך עליו, לימד אותי כי מישהו אחר יכול להוביל אותי, מישהו אחר יכול לקבל החלטה בחיי- מלבדי, משהו אחר יכול לבצע ולהגיע למטרה - בלי עזרתי. למדתי לשחרר ולהוריד ממני שקים כבדים.
למדתי להתשחרר מהמחשבות והפחדים שעצרו אותי כל חיי. עצרו אותי מלחוות דברים שונים.
חוויתי עימו ריקוד חושני שבו נתתי דרור לעצמי לעשות כל מ ה שרציתי כל הזמן- להרגיש משוחררת!!!
חוויתי עימו רגעיםמלאי תשוקה כאשר מסביבנו המון אנשים שלהפתעתי היו עסוקים בעולמם בלבד. הפחד , הבושה שהיו מושרשים אצלי פתאום התבררו כזניחים ולא חשובים. הרגשתי הכי משוחררת לקבל, להרגיש ולהנות גם במקום שבו נמצאים אנשים נוספים. זה לא היה נורא כלל, נהפוך הוא, אלה היו רגעים מדהימים ומיוחדים שהשאירו טעם של עוד. כל כך כייף להרגיש כזו משוחררת ולדעת להנות ולקבל גם את הפחדים, הבושה והדברים שאנו לא אוהבים בחיינו.
למדתי כי הלב שלו מספיק רחב להכיל גם אותי בתוכו. כל כך כייף לחוות, לרצות ולחלום יחד את אותם חלומות.
פתאום התודעתי כי יש עוד אנשים חוץ ממני שחוו חוויות שלי גם טובות וגם פחות, להם יש פחדים כמו שלי, להם יש רצונות וחלומות כמו שלי והחשוב הוא יש נתינה אין סופית והחוכמה להבין לפתוח את הידיים ולדעת לקבל!!!!!
אני עושה זאת באהבה גדולה. ליבי וגופי מתמלאים באהבה וצמרמורת בכל פעם מחדש.
אני כל גך גאה בי וכמובן בך.

ביום בו עמדתי מול "המכשולים" העצמאיים שלי- קיבלתי את רשיוני לשחרור.

תודה לך מיי פלאז'ר מאסטר על ההדרכה והשיעורים הפרטיים להם זכיתי!!!!

תודה שיצרת את אנג'ל שלך.
המשך להדריך אותי, לאתגר אותי וכמובן אל תפסיק לעולם!!!!

רק איתך
איינג'ל שלך
}{

"הדרך אל האושר רצופה היא מכשולים רבים....." אלה הן מספר מילים משיר ששמעתי לא מזמן.
היום בבוקר התעוררתי למשמע לחישות קלות באוזניי שחיברו אות לאות ויצרו משפט שנלחש בעדינות וברכות " אנו נמצאים בדרך אל האושר".
כפי שנבחר שמו של הבלוג שלי כך בעצם נאמר כי הדרך אל האושר נמצאת כאן, כאן ממש מתחתיי....
הבנתי כי אני בחרתי ללכת בדרך אל האושר, אני פתחתי את דלתי למען יגיע השליח שיביא עימו את האושר אליי.
הוא הגיע בצורה וירטואלית כמובן ולא על סוס לבן כמו באגדות, אך הוא בהחלט גורם לי להרגיש כמו נסיכה מהאגדה שהוא בחר עבורי.
האגדה כל כך שונה, כל כך רגועה, כל כך מאושרת, מחוייכת ומלאת תשוקה.
הדרך התחילה כאן, עם מאסטר פלז'ר האנושי והמיוחד. מאסטר של הנאה, כייף ומלא אנדרנלין.
מאסטר שהוביל אותי לפתחה של דלת המובילה לאושר, לנתינה ולקבלה.
היה לי מאוד קשה לקבל, מאוד קשה להבין כי אני מסוגלת להרגיש, לחוות ולהעניק שוב.
אני כמובן, ניסיתי לברוח כי זהו המוצא הקל ביותר, לברוח מבלי להתמודד.
לשמחתי המאסטר טיפוס ששואב ממני כוח ובמקביל מעניק לי את הביטחון שהוא שם עבורי.
הוא לא רצה לוותר, לא הסכים לשחרר, לא הסכים ללכת בלי הסבר הגיוני.
אני - מספר פעמים לא מבוטל אמרתי ועמדתי על כך כי אינני רוצה קשר מחייב ואינני רוצה קשר שבו מעורבים רגשות.
האמת היא שהיום אני חושבת על כך בעצם פחדתי מעצמי, פחדתי לחוות ולהרגיש שוב. להרגיש שוב את התחושה כי אני יכולה להתמסר שוב. לסמוך עליו בעיניים עצומות...טוב נו עם או בלי כיסוי העיניים...חחחח העיקר לדעת כי הוא שם.
להיות שם, בדרך אל האושר ולחוות רגשות שגורמים לגופי לרטוט, להתכווץ ולליבי לפעום.
להרגיש כי יש כתף מכילה, יש יד שמחבקת, יש יד שמלטפת ויד ש.....סוטרת.....מממממ.....והכל עם רגש חזק.
תודה לך מאסטר פלז'ר שלי
תודה שאתה שם עבורי
תודה שפתחת את הדלת עבורי
תודה שלא ויתרת
ותודה על האגדה שיצרת רק עבורי

שלך, ורק איתך
במבט שלי לעינייך בלבד
אנג'ל שלך

לכל התחלה יש סוף ולכל סוף יש התחלה.
התחלה היא דבר יפה ומרגש. יש בנו תחושות של משהו טהור, משהו אסור, משהו מותר. כל רגע בודקים עד לאן ניתן להגיע.
איזה גבול נחצה ואיזה לא.
הרצון לחוש, להנות, לגעת, להרגיש ולנסות מעלים את האנדרנלין בגוף.
בכל התחלה יש לנו שאלות, האם כך מתנהל האדם שמולנו בדרך כלל? האם משהו ישתנה? האם יש כאן מסכות או קליפות שצריך להוריד?
השאלה שאני שואלת ומתלבטת היא מאוד גדולה ומהותית.
האם להמשיך או לא? האם כאן נמצא הקשר הנכון ומתאים לי?
בכל התחלה יש רגעים יפים. אני את ההתחלה שלי חווה עכשיו.
התחלה יפה, נקיה, טהורה שבה אין עליי שום מסיכה.
סוף השבוע הארוך עם מאסטר פלז'ר התחיל בכייף גדול וזרם בצורה מטורפת. המסיבה היתה מדהימה, המוזיקה היתה מעולה. מוזיקה שהחזירה אותי שנים אחורה לשירים שעליהם גדלתי וחוויתי את אהבותיי. היו המון אנשים, עשן סמיך ומסריח של סיגריות, אנשים מזיעים, אך יחד עם זאת נסחפו למוזיקה ולאוירה המיוחדת. האינטימיות זרמה לכל עבר למרות שלא התנגנה מוזיקה שקטה ורומנטית.
לי ולו לא היה אכפת ממה שקורה סביבנו. הרגשנו כאילו שנינו על ספינת תענוגות לבדנו.
המשיכה היתה חזקה. המבט בעיני שנינו היה מבט סוחף וחודר. ואיך המאסטר אומר- "הוא חודר לנשמה שלי".
מבט שנכנס דרך העיניים ומגיע לכל נים בגופי. רגעים של אינטימיות חזקה שגורמת לצמרמורות בגופי ולתחושות אי נוחות בין רגליי. הנשיקות היו לוהטות והריקוד היה צמוד צמוד.ריקוד שבו הרגשתי באופן מאוד מורגש את המשיכה המינית. החיבוק היה אמיתי וחזק, הליטוף היה עדין לצד ליטוף חזק ואגרסיבי. ידו נגעה בשערי ואני ביקשתי- "חזק יותר". גופי המשיך לנוע על רחבת הריקודים וידו החזיקה בשערי. החיבוק והתחושה שגופינו נוגעים ולא נוגעים היתה מעולה. היה זה ערב סוחף של שתיה, ריקודים וגירוי מתמשך.
אותו הערב המשיך לאחר הפסקה של מספר שעות לתוך ערב של יום שישי. ממממ, עונג שבת.
ביום שישי המבט עדיין היה שם. המבט החודר לתוכי. מבט שמשך אותי למקומות אינטימיים ומגרים.

בשיאו של המגע הסוחף המאסטר ביקש שאחכה לו בדיוק היכן שהייתי - במיטה. הוא יצא מהמיטה וחזר לאחר חצי דקה . ביקש שאניח את ראשי על חזהו, ואז הוציא קופסא ופתח אותה. שם היתה טבעת מדהימה ביופיה. נוצצת ובדיוק לטעמי. הוא הוציא אותה מן הקופסא וענד לי אותה על האצבע. מיותר לציין כי הייתי בשוק ובהלם והוא ציין כי זו טבעת הקילור שלנו. אני ישר עברתי למגננה מתוך לחץ. פתאום הבנתי שאינני רוצה מחוייבות. טבעת היא מחוייבות מאוד גדולה. אינני בנויה לזוגיות או לקשר מחייב.
אינני יודעת אם המאסטר הוא האדם שאיתו ארצה קשר מחייב.
החלפנו ביננו לא מעט משפטים ואז המאסטר החליט שהוא רעב. באמצע הלילה אני מוצאת את עצמי יוצאת מן המיטה החמה למטבח הקר לחמם אוכל. ישבנו לאכול ושם......
שם החל המפנה הגדול. שם פתאום עלו בי תחושות ומחשבות אחרות. שם הרגשתי בעוצמה כמה אני רוצה שהוא ילך, כמה אינני רוצה אותו ליידי. לא ידעתי מה עובר עליי ומה לומר. נכנסתי למיטה והוא אחרי, ללא מילים וללא מגע. כך נרדמנו עד הבוקר. הבוקר עלה והמסטר הלך לעבודתו.
לאחר שנסגרה הדלת בשעה 6 בבוקר, לא רציתי שהיא תיפתח בפניו שוב. רציתי שיצא מחיי ללא חזרה. כשמחשבות אלו רצות בראשי, חזרתי למיטתי ונירדמתי שוב לכמה שעות. כשקמתי, ראיתי כי המאסטר שלח הודעה ואני לא רציתי לענות, לא רציתי ליצור קשר, רציתי להתרחק. אך ככל שעלו המחשבות שוב ושוב- לא רציתי לפגוע בו. חיפשתי את המילים ואת הצורה לומר לו זאת. ככל שעברו השעות כך התלבטתי. האם זה בסדר שאני מרגישה כך? האם אני לא מפחדת מעצמי בעצם? האם אני צריכה לפחד בכלל? האם אני צריכה לזרום או לא? האם כן או לא.....אוף, כמה קשה ההחלטה. המאסטר התקשר ומצאתי את עצמי מזמינה אותו שוב אליי. חשבתי שהצורה הטובה ביותר לומר ולהסביר היא - פנים מול פנים. המאסטר הגיע אמר שלום והתיישב. שתינו שתיה חמה וכל כך רציתי לומר לו שזה ייגמר. הוא הביט בי במבט חודר ואז שוב המחשבות נעלמו. במקום המחשבות הגיעה שוב האינטימיות שהגיעה לשיאים גבוהים.
ההחלטה היא קשה- כן, לא, כן לא.......
מה נכון יותר- כן או לא?????
ממני אליכם
)(

ישנה שאלה שמעסיק אותי ואשמח לקבל מענה ותגובה.
כולנו נמצאים בקהילה שלה יש מכנה משותף ולו הקטן ביותר לכל אחת ואחד מאיתנו.
לא מעט מערכות יחסים נרקמות כאן בשל צורך או רצון משותף. צורך גופני, פיזי או נפשי.
ברוב המקרים נרקמים כאן קשרים של מלכות /עבדים, שפחות ואדונים, או בשפה שמוכרת לכולם- שולט/ת - נשלט/ת.
כל צד מנסה "למכור את מרכולתו" ולנסות בזמן די קצר להרשים או למצוא חן בעיני הצד השני. כל אחד בצורתו שלו מנסה לענות על הצרכים והרצונות של הצד שמולו. לרוב, צריך סבלנות מירבית עד שימצא מכנה משותך בין השניים. מכנה שיקשור אותם למערכת יחסים בכל צורה שמוסכמת.
ברור לכולם כי יש כללי התנהלות בין שני הצדדים שמחייבת את ששני הצדדים לנהוג בהתאם.
לאחר "מבחני הכניסה/סף, הגיע תחילתו של קשר מסויים שבו מתנהלת מערכת יחסים.
על מנת שאנשים נוספים בקהילה לא "יטרידו" את מנוחתם של השניים, הם עושים טקס קילור.
טקס זה הוא בעצם "הכרזה רישמית" על מערכת היחסים שנרקמה בין השניים.
שאלתי היא - האם על מנת לבסס את "הקשר בין שני הצדדים " צריכים את הקילור? למי נועד בעצם הקילור- לזוג או לסובבים אותו?

כפי שראיתם, גם אני קולרתי לפני מספר ימים.
בעבר כבר חוויתי טקס קילור אך הוא היה שונה לחלוטין.
בעבר "הטקס" היה כמעין עליית מדרגה בביסוס היחסים שהיו לי בן זוגי הקודם.
הפעם הקילור שונה. הקילור החדש הוא לצורך "שייכות" למאסטר. הקילור עבור המאסטר הכרחי ועבורו הוא סמל של "בלעדיות ובעלות".
האם מישהו חש כמוני? האם ישנו שוני בין קילור ראשון לשני? האם יש שוני בכללותו בין קילור לקילור?

מה שבטוח הוא שאני בתחילת דרכי וכולי תקווה כי המאסטר (פלז'ר מאסטר) יהיה שבע רצון 😄

ממני אליכם
}{


האם לאחר הקילור יפסיקו "להידפק על דלתי"???????

מישהו שגר עמוק בליבי כתב השבוע משהו.
הוא כתב את המשפט : "אני חוזר הביתה".
מה המשמעות לחזור הביתה? היכן נמצא הבית?
האם ביתו לא היה מבצרו?
האם להרגיש בבית זה המבנה שאנו מצויים בו?
האם אלה החפצים האישיים שמצויים במקום בו אנו נמצאים שנותנים לנו את ההרגשה שאנו בבית?
האם משהו שמשלמים עליו בכספנו נותן לנו את ההרגשה שאנו בבית?
האם האנשים שנמצאים איתנו הם נותנים את ההרגשה שאנו בבית?

אני משתפת אתכם בשאלות שלצערי עדיין לא גיבשתי את התשובה עליהן.

מכאן אני שולחת לאיש שגר בליבי - ברכה להצלחה, להתחלה חדשה ושתמיד תרגיש בבית.

עשה את הדברים בדרך שלך!!!

מקדישה לך שיר שתיקח אותו מכאן לכל מקום בו תלך, לכל החלטה שתיקח ולכל פעולה שתעשה .
שיר שתפזם בכל שניה שניה בחייך!!!!!!!!

ממני אליך
}{

הלוואי והדברים היו קלים יותר.
תקשיבו לשיר הענק הזה.
תפנימו את מילותיו ותשאבו ממנו כוח לצעוד בדרך החדשה!
כמה קשים כמה קלים, כמה פשוטים כמה סבוכים
"כמה כאב כמה שמחה,
הלוואי שהדברים היו פשוטים
כמה אמת כמעט כמה כמעט,
כמה יאוש כמה תקוה להבנה,
לקבל את העובדות ולעמוד על שלי,
אם היתה לי תשובה, הייתי עונה,
אם היה לי ספק הייתי הולך,
הלוואי והדברים היו קלים יותר".

שוב, הכל מתחיל ונגמר בנו!!!!
רק לנו יש את הכוח להתחיל ולסיים, רק לנו יש את הכוח לשנות,
רק לנו יש את הכוח להחליט ולבצע, רק לנו יש.....יש המון המון דברים להספיק,
אז קדימה, איספו כוחות ועשו שיהיה קל וטוב יותר.
ממני אליכם
}{

בכל מקום על פני היקום הגדול בו אנו נמצאים יש משהו מוסכם על כולם.
כולם יסכימו עימי כי אין טוב יותר מאשר, רגש של אהבה!!!
אהבה אישית, בינאישית, זוגית, משפחתית, אהבת הזולת ואהבה אוניברסלית.
אהבה שלנו לעצמנו ולסובבים אותנו - בני זוג, משפחה, חברים,
עובדה זו מאפשרת לנו להגיע לרגשות חיוביים ביחס לעצמנו וביחס למציאות בה אנו נמצאים.
לצערנו, אנו חווים סיום קשרים במהלך חיינו, סיום עבודה, חברות, גירושין, פרידות כאלו ואחרות מסיבות שונות.
האם ניתן למצוא משהו חיובי מתהליך קשה שכזה? מה יעזור לנו להתמודד עם הפרידה מאדם שאנו קשורים אליו בצורה רגשית עמוקה?
תתפלאו, ניתן למצוא משהו חיובי גם בפרידות ובגירושין.
הדבר החיובי והחשוב ביותר הוא ----להיות לבד-----!!!!
נכון, לא טוב היות האדם לבדו, אך יחד עם זאת ניתנת לנו ההזדמנות לעצור ולנסות להבין את עצמנו טוב יותר.
ניתנת לנו ההזדמנות לחשוב עמוק עם עצמנו לאן פנינו מועדות. מהם הקשיים שצפויים לנו וכיצד נוכל להתמודד עימם בעצמנו!!!
ניתנת לנו ההזדמנות להחליט לבד, ללמוד על עצמנו ועל החיים שנרצה להמשיכם ובאיזו דרך להמשיך.
אל לנו להישבר ולצנוח מטה!!! אנו מחוייבים להבין כי מנקודה זו צריך לצמוח מעלה, זו הנקודה שבה נצעד לעבר השינוי בחיינו.
השינוי לעיתים נכפה עלינו. משם אנו צריכים לצמוח ולהוציא מתוכנו את הצדדים החזקים, שיוכלו לחזק את הצדדים החלשים שבנו.
לפעמים אנו נדרשים לקחת החלטות לא קלות ואפילו גורליות, אך אל לנו לשכוח כי הן מגיעות כי אנו נמצאים במקום שלא טוב לנו.
למרות הקושי שכרוך בפרידות עלינו לעשות את הצעד על מנת שיהיה טוב יותר.
קיבלנו "מתנה" להיות לבד עם עצמנו וזה הזמן לעשות "התבוננות" עמוקה ומעמיקה לתוכנו.
להבין מה מניע אותנו ומה מחליש אותנו ולהתמודד עם הנקודות שקשות לנו. לא לפחד להתמודד עימן אלא ללמוד לחיות איתן.
על מנת שנצליח להרגיש טוב גם במצבנו החדש, עלינו לעשות מספר צעדים שיביאו אותנו להרגיש בו טוב.
הצעד הראשון הוא - עלינו להבין "מה" גרם לנו להרגיש טוב בזוגיות ולנווט את הטוב הזה בחיינו החדשים עם עצמנו.
מכאן אנו צריכים לצמוח ולהתחזק!!!
הצעד השני הוא - עלינו להבין "למה" אנו מרגישים כך בגלל הדבר הספציפי שעושה לנו טוב.
הצעד השלישי הוא- למצוא דרך לעשות את אותה הפעולה שגרמה לנו להרגיש טוב , אך הפעם לעשותה לבד!!!
קחו את הרגעים היפים שחוויתם והפכו אותם לדרך חיים.
המשיכו לחייך, לצחוק, להנות ולאהוב.
הדרך לא קלה, אך היא רצופה בחוויות חדשות, זה הזמן לצעוד לעבר פריחה, הירידה היא לצורך עלייה!!!
הפכו את הפרידה ליציאה לדרך חיים חדשה.
זה הזמן לשינויים שרצינו לעשות ולא העזנו לעשותם, זו ההזדמנות שלנו!!!!
זה הזמן ליצור, לשנות ולחדש חוויות בחיינו.
חוויות שיכניסו עניין, אושר, העצמה, חיזוק עם חיוך גדול ותחושת הצלחה והכל בזכות עצמנו!!!!
הכל מתחיל ונגמר בנו!!!
זה המקום לעשות את הצעד הראשון לעבר השינוי החיובי בחיינו!!!
ממני אליכם
}{

לנו כבני אדם, יש מנגנונים שמנווטים את חיינו. לפעמים לכיוון הרצוי ולפעמים הרחק מאוד ממנו.
המנגנונים הינם דפוסי התנהגות שאנו מפעילים בכל אחת ממערכות יחסינו ואו בכל תחום אחר בחיינו.
כאשר אנו חשים כי ישנה אפשרות שניכשל בהחלטתנו ואו בביצועה, אנו מפעילים באופן אוטומטי את מנגנון הפחד.
מטרתו של מנגנון הפחד הינה להשאיר אותנו במקום הבטוח לנו ביותר.
הפחד משאיר אותנו באזור הנוחות ובכך מונע מאיתנו כל אפשרות להיכשל.
מונע מאיתנו כל אפשרות לפרוץ דרכים חדשות,
מונע מאיתנו להעז, לצאת ולהתנסות באפשרויות חדשות.
ייתכן מאוד כי התנסות שכזו לא תישא הצלחה, אך יחד עם זאת יש אפשרות כי נגלה עולם חדש.
נגלה כי טוב לנו במקום החדש אליו נחשפנו.
נגלה כי במקום החדש טוב יותר מהמקום המוכר.
נגלה כי המעז מנצח.
נגלה כי למרות הפחד נרגיש בטוחים גם במקום חדש ושאינו מוכר.
ישנן פעמים כי הפחד משרת אותנו ואפילו משרת בצורה נאמנה במיוחד.
כאשר אנו חשים בפחד אנו מצליחים להתגבר על יצר ההרפתקנות שיכול להביא ואותנו למקומות שאינם מוכרים ולעיתים מסוכנים.
על מנת שנוכל להתגבר על מנגנון הפחד והתחושה שנלוות אליו, אנו חייבים להבין בדיוק היכן אנו נמצאים.
להבין בדיוק את הלך הדברים שאנו חווים, שאנו חולמים ורוצים להשיג.
אנו חייבים לאמוד את "מחירם". את המחיר הפיזי, את המחיר הרגשי ואולי המחיר הכלכלי.
ננסה לאמוד את המחירים שנשלם, באם נתעלם ממנגנון הפחד.
אם המחיר יהיה מחיר שנוכל להתמודד ולשלם אותו, אזיי היה כדאי להתעלם מהפחד.
אם המחיר גבוה מדי, אזי מנגנון הפחד עזר לנו לשלם מחיר יקר וכבד שלא יכולנו לשלמו.

אל תפחדו לקחת "סיכונים". סיכונים מחושבים אפילו מתבקשים וצריכים להילקח בחיינו.
ישנם סיכונים מחושבים שתוצאותם יהיו חיוביים לחיינו.
הם מניעים אותנו, הם מוציאים אותנו מהשגרה שאנו מצויים בה, הם גורמים לקצב ליבנו לעלות ולהכניס קצת עניין בחיינו.
אל תפחדו, נסו, העזו ותגלו כי הכל מתחיל ונגמר אצלכם.
תגלו כי יש עוד צבעים בעולמכם, צבעים קרים, צבעים חמים, צבעים עזים, צבעים רגועים ועוד מגוון רחב של צבעים.
הכל כאן, מולכם, לידכם, לצידכם ואפילו בתוככם.
כל שעליכם לעשות הוא להעז!!!!

ממני אליכם
}{

אין בכוחי לתאר את הגעגועים הרבים שיש בי להוריי המקסימים.
ההורים שללא אהבתם, לא הייתי כאן.
אני תוצר של אהבה גדולה וכנה, של נתינה ומסירות ללא סוף.
אני תוצר של חינוך לעזרה, תמיכה סובלנות וסבלנות.
הוריי עבורי סמל לנתינה ללא גבולות ועל כך אני מודה להם.
הייתי רוצה שאלוהים יאפשר לי להיות לצידם שוב למספר רגעים.
רגעים מועטים שבהם אוכל למלא את המצברים שלי באהבתם וחיבוקם החם.
הייתי רוצה שיטעפו אותי באהבה שלהם, שיאספו אותי אליהם בחיבוק חם ואוהב.
הייתי רוצה להתסכל עליהם ולומר להם תודה!!!
תודה על כל מה שהם היו עבורי.
תודה על כל מה שעשו למעני.
תודה על מה שאני.
הייתי רוצה לומר לכם הוריי האהובים - שלום, שלום בפעם האחרונה.
ביום שהלכם,כל אחד ביומו שלו, אני אמרתי שלום, אני נפרדתי מכם, אך השלום לקוי בחסר.
השלום היה חד צדדי.
אתם לא הספקתם לומר לי שלום.
לא הספקתם לחבק אותי ולהיפרד ממני בפעם האחרונה.
לא אמרתם לי שאתם הולכים ממני ולא תשובו עוד.
לא עשינו זאת כמו שצריך.
אני עדיין כאן חולמת על החיבוק החם שאקבל מכם.
הוריי היקרים, לא קל להיות בלעדיכם בגיל 39.
לא הייתי מוכנה לקבל על עצמי את התפקיד של ראש המשפחה.
הייתי רוצה להיות תחת חסותכם, תחת השגחתכם ולהרגיש את אהבתם.
אך לצערי, הוריי היקרים, לא זכיתי בדקות המעטות הללו לומר לכם את דבריי.
אתם נצורים עמוק עמוק ולעולם לא תצליחו לצאת מהמקום השמור ביותר בגופי, מהלב שלי!!!
הגעגועים הולכים ומתגברים בכל יום שעובר.
אוהבת אתכם ומוקירה אתכם על שאתם הוריי!!!!
יהיה זכרכם כאן לעד
ממני אליכם באהבה גדולה
}{