קורות הארץ הזאת חקוקות באנדרטאות העץ, האבן והברזל.
אנשי הארץ המיוסרת הזאת עוצרים לידן – ושואלים.
הרבה כח טמון בשאלות הללו, בסקרנות לדעת, ללמוד ולזכור."
יצחק רבין 1989
אנו מציינים את "יום הזיכרון".
יום זיכרון שאותו כל אחד ואחת מאיתנו ינצור, יזכור ויפנים בדרכו שלו.
לכל אחד מאיתנו יש דרך שונה להתמודד עם השכול.
לכל אחד מאיתנו יש דרך להתמודד עם הגעגוע.
לכל אחד מאיתנו יש דרך שונה לזכור.
לכל אחד מאיתנו יש דרך להמשיך את חייו.
אך לכולנו יש דבר אחד משותף, לכולנו יש את היום המיוחד להתייחד עם הנופלים.
להתייחד עם סבלם הגדול של המשפחות השכולות, לשמוע ולראות את כאבם ולו רק ליום אחד בלבד.
יום שבו, יחד עם הסבל הגדול שלא נוכל לתאר אלא במילים, אנו חשים גאווה גדולה.
גאווה גדולה שעם כל האבדות שבדרך יש לנו את המקום בו אנו חיים.
יש לנו מדינה, יש לנו פיסה קטנה בה אנו מרגישים חזקים, מגובשים ומיוחדים.
ברור לכול אחד מאיתנו שללא האבדות לא היינו כאן היום.
תודה לכם חללים יקרים שבלכתכם אפשרתם לנו להיות כאן.
אנו ננצור אתכם בלבנו לעד.
תשכנו בתוכנו עד נשימתנו האחרונה כאן, במקום בו איפשרתם לנו לחיות.
היו שלום ותנוחו על משכבכם בשלום.
ממני אליכם
}{
לפני 13 שנים. 8 במאי 2011 בשעה 7:08