לאחרונה מהרהרת הרבה בעניין הזה.
אדם, צריך שתהיה לו מילה?
לפני כ-15 שנה, עוד בלימודי התואר שלי נאלצתי לקחת כמה קורסי חובה (שבדיעבד היו מרתקים, אבל זה נושא לפוסט אחר), אחד מהם היה "פסיכולוגיה התפתחותית של בני הנעורים" אצל המרצה והפרופסור רמי רחמים (שגם כתב אלף ספרים מומלצים להורים לילדים בכל גיל). אני לא זוכרת בדיוק מה היה נושא השיעור, אני רק זוכרת תובנה אחת שלו שאמרה בערך כך:
אדם שופט אנשים אחרים על פי אמות המידה המוסריות של עצמו. לדוגמא: אם הוא פועל עפ"י חוק, הוא יוצא מנקודת ההנחה כי כולם עושים כך.
אם הוא נוהג לשקר, הוא יוצא מנקודת הנחה כי כולם נוהגים כך.
אם הוא לא עומד מאחורי המילים שלו, הוא לא רואה בכך כל רע, כי הוא יוצא מנקודת ההנחה שכולם פועלים כך.
כשאני מדברת עם אדם אחר שאומר לי שהוא יעשה משהו אני מצפה שהוא יעשה זאת, כי לי יש מילה, ואני יוצאת מנקודת הנחה שכולם פועלים כך.
אולי אני תמימה, ואולי אפילו משוגעת, לחשוב שאנשים נותנים משקל למילים שיוצאות להם מהפה, או על הכתב, אבל אני מעדיפה להמשיך להאמין בזה, ולהתאכזב, מאשר לחשוב שלמילים אין משקל.
הפוסט הזה מוקדש לגמד, שנתן לי חובה היום בבוקר, ואמרתי לו שעד הערב אקדיש לו פוסט.
אז נכון שהנושא לא כל-כך קשור אליו, אבל, היי, נתתי לו את המילה שלי!
ולסיום, אחת קטנה
