מעייני אני מתגעגעת אלייך.
מדמיינת אותך לפעמים. איך את נראית היום. איך גדלת וצמחת. נקודות זמן בחיים, שאת כבר לא תעברי ותחווי עוצרות אותי לרגע וגורמות לי לחשוב עלייך.
המשפחה הייתה חשובה לך כול כך. ובכול זאת לא היית איתי כשנולד בני, לא היית בחתונה של רויטל, את לא מכירה את עדי, יונתן, יובל, שיר ואלון.
היית אמורה לסיים צבא. חברתך הטובה ביותר הגיעה אתמול במדי הקצינה שלה. קשה היה לא לדמיין אותך באותם המדים. אין לי ספק שהיו הולמים אותך מאוד.
במסיבת סיום יב של כיתתך אמא שלך לא השתתפה.
יש אצלנו מסורת במשפחה, כול אחיין בא לאמא שלי כדי ללמוד לשון לבגרות. אמא שלי עדיין מחכה לך. לא באת אלי ללמוד לבגרויות כמו שהשבעת אותי שיקרה (כאילו שהייתי עושה משהו אחר).
ואת. מה את היית רוצה לעצמך? האם היית דוגמנית כמו שרצית? או מעצבת אופנה?
את השיר שכתבת אני נושאת עימי תמיד בארנק. חלק קטן ממך נמצא איתי שם, חלק גדול נמצא אצלי בלב.
והחלומות. בחלומות שלי את באה לבקר אותי. מספרת לי איך זה לראות את הכול מלמעלה בלי היכולת לחבק אותנו. ואני כול כך רוצה לחבק אותך... אנחנו יושבות ומדברות כמו שדברנו פעם. ואת שוב מתלוננת שלא גודלות לך הציפורניים, ושאמא שלך חופרת לך (כן, היא עדיין מבקרת אותך פעמיים בשבוע). ואז את אומרת לי - איך את נותנת לה להזניח את עצמה ככה? אם הייתי בחיים לא הייתי נותנת לה לצאת ככה מהבית. ואת רוצה שאדבר איתה על זה. ואני מסבירה לך שאני מדברת איתה וזה לא עוזר. את נותנת לי את המבט הזה שלך שאומר לי שאת לא משתכנעת. את דורשת תוצאות. הבטחתי לך שהשנה היא תבוא מסודרת לקבר. קיימתי לא?
הבן שלי מכיר אותך. הוא רואה את תמונתך ויודע לומר את שמך. אני מספרת לו עלייך, אני משאירה אותך בחיים עוד קצת גם דרכו. ואז זולגת לי דמעה, והוא מסתכל עלי במבט התמים שיש רק לילדים קטנים ומחבק אותי חזק חזק.
כול כך הרבה זמן עבר מאז. מעניין כמה זוכרים אותך. הילדה היפה מרחובות שנרצחה ככה סתם בתחילת החיים. מעייני שלנו. ילדה אהובה.
[b]
לפני 12 שנים. 14 במאי 2012 בשעה 7:04
