כבר לא שותקת

יושבת בפינת האוכל מול המחשב, מנסה להשלים

משימות בעבודה שנמרחו לי מהבוקר.

הטלויזה מולי, רונית והגדולות צופות בעדויות 

של המשפחות וסיפורי נופלים. הגדולה שהיום

כבר חיילת עם פז"מ שותה בצמאון כל מילה, 

המרכזית יושבת מרוכזת ולא נוגעת בנייד.

אני כמעט מאושרת, הן יכולות להיות לא שטחיות

אז למה זה קורה רק היום ולא לאורך כל השנה?

ולמה השירים הכי יפים הם ביום הזיכרון?

ואני, אני נוזלת כאן ונחנקת כואבת. 

לא מסוגלת להתנתק מהמסך, כאילו שאני

אבגוד בזכרם אם אקום באמצע. הם נתנו יותר

מאשר את חייהם ואני לא יכולה להקדיש להם 

יום אחד?

יהי זכרם ברוך  🕯