כששרף אורנים שאל אותי אם אפשר לאתגר אותי,
לא ממש התלהבתי. כלומר שמחתי להיות ראויה בעינו
לאתגר אבל לא התאים לי הלחץ הפומבי לעמוד בזמנים.
אז הבטחתי לעשות מאמץ לא רשמי וכשיגיע לי הרעיון
המתאים, אפרסם.
האתגר ששרף בחר עבורי היה להציג גאווה נשית בעיני.
ואז נכנסתי ללופ, איך אני מתארת גאווה נשית?
האם הביטוי שלה הוא חיצוני?
האם כדי להרגיש 100% נשית אני צריכה לבלות עם גבר?
האם כשאני חושבת בנקבה גם במהלך יום עבודה, זה
ביטוי לעוצמה הנשית שכובשת עוד נתח ממני?
ואולי מה שהכי משאיר אותי על אש ממש לא קטנה - לק
בורדו יין על האצבעות הארוכות והטבעיות שלי
בלי שום קשר לכל מה שאני לובשת.
אז אחרי הרבה לבטים ולאור ההתפתחויות אחרונות
בביצועים הכושלים שלי עם רונית, החלטתי לקחת את
עצמי בידיים ולהוריד מעצמי את הידיים.
כן, קוראים לי דנה ואני מאוננת כרונית
(ואני כבר שומעת אתכם מלטפים אותים בקולכם
"אוהבים אותך דנה").
גם כשאני לא מיוחמת תמיד יד אחת עוטפת את המפשעה,
כאילו שומרת ששום דבר לא יברח.
אני לא יודעת אם זה בדיוק מה שיפתור את הבעיה אבל
רונית אהובתי, החמצן שלי, זכאית לכל מאמץ שידרש
ממני כדי להביא לה את האושר שהיא רוצה.
היות ואני מכירה אותי כבר כמה עשורים, אני יודעת שכמו
עם אוכל, כח הרצון שלי לפעמים מתעמעם ולכן פיניתי
עכשיו שעה שקטה נסגרתי במקלחת ועשיתי את הלא יאמן
מבחינתי. הצלחתי להרכיב עלי כלוב ולנעול.
אני כבר חסרת סבלנות לתת לרונית להרגיש את המחווה
הזו. בלי שתבקש, מרצוני החופשי אני מונעת ממני את
אחד התענוגות הגדולים שלי.
אני כבר שנתיים מנסה להשתחל פנימה, כבר כמעט
כתבתי פוסט שאני מאוכזבת מכך שהזין שלי לא ממש
קטן כמו שחשבתי אבל הפעם הייתי נחושה ועם הרבה
סבלנות וקרם גוף הצלחתי להרכיב את הכלוב.
אז בלי להכביר במילים (מי ישמע מה זה היה עד עכשיו),
הרשו לי להציג את התמונה שבחרתי במקום אצבעותי
המהממות בלק בורדו.
