השבועיים האחרונים כאילו נמחקו לי מהזיכרון.
מרגישה כאילו חזרתי לימי הטירונות, עייפות
כרונית, בילד אין בלו"ז. אם אני נעצרת לשניה,
אני נרדמת. ועם כל הקושי של תורנויות לילה
בבית חולים החלק המשביז הוא שאנו עדיין לא
רואות את הסוף. אי הוודאות הזו פשוט מטריפה.
אותי קצת פחות, אבל רונית ואמא שלה כבר
חיות על הקצה. אני לעומת זאת עברתי למוד
של פועל תילנדי בחממה בערבה באמצע אוגוסט...
עושה הכל, אבל לאט. כמו בדואי על קפה, יש דברים
שלא מזרזים את הזמן.
ולמרות שעכשיו יש לי קצת יותר זמן לשרוף, אני
מרגישה קצת כמו חולת קורונה....לא מרגישה
את הטעם. אני קוראת על אוטומט, מנסה להעביר
עוד חצי שעה בעירנות סבירה, יודעת שאני אוהבת
או אמורה לאהוב את מה שקוראת אבל לא
מצליחה להתרגש כמו בימים כתיקונם. רק שרפי
עדיין מצליח להרעיד לי את הקליטי הקטן שלי
וגורם לי לרייר על הפוסטים שלו. מקווה שלפני כיפור
זה יהיה כבר מאחורינו.
בינתיים מאחלת לכולנו
שנה טובה ופוריה
הרבה סקס, אבל בטוח...
אז, יאלה ביי 🌹🌹💋💋