כבר לא שותקת

שנים שהמשפט הזה מלווה אותי.

מעיין מנטרה ששומרת עלי בעיקר

כשכולם חושבים שהשתגעתי, שאני

עושה דווקא.

אני נדהמת כל פעם מחדש כשאנשים

סביבי מביעים דעות עמוסות באפליה

מגדרית שהם עצמם מוחים נגדה כשזו 

נאמרת על ידי אחרים.

יש לי הרבה חלומות גדולים, רובם ישארו

על הנייר, אבל גם אלו שלא, מהווים סיבה

מספיק טובה כדי להפוך את חיי up side down.

זה יהיה כואב מכל בחינה אפשרית, אני

מדמיינת את זה ובוכה ללא שליטה. 

בינתיים מקווה בסבלנות לאיזשהו נס שימנע

את הקטסטרופה הזו.

הסרט הזה מכיל כל כך הרבה אנלוגיות לחיי.

רציתי לראות אותו יחד עם הגדולה שלי אבל

איך אני אסביר לה שאבא לא מצליח להפסיק

לדמוע בכל משפט שני. אז שוב פעם אני כנראה 

אהייה עם עצמי בלבד. מבחוץ לא רואים כלום,

יחידי סגולה מצליחים לראות שכבה נוספת

מתחת לעורי.

אני רגילה לסבול, אני רגילה שקשה, אני זו התגלמות

המשפט "החיים זה כמו אופניים, אם קל לך ... סימן

שאת בירידה"

אבל הפעם אני מרגישה שבשלב כלשהו זה 

יהיה גדול עלי. ואני ממש מפחדת. פעם ראשונה

שאני אומרת את זה לעצמי ולכם.

רוצה להרדם ולהתעורר כאילו דבר מזה לא קיים,

רוצה להיות מטומומת כמו ההמון (טוב לא באמת,

אבל אולי כך זה לא יכאב).