בדרך כלל אין לי סבלנות להופעות, בטח שלא
ביולי אוגוסט בירקון. אבל מדי פעם אני זורמת
עם רונית וחייבת להודות שעד היום היו לנו הצלחות.
ממש עכשיו אנחנו סוגרות סופ"ש של חגיגות חמישים
לרונית בלייב פארק בראשון עם דני והחבר'ה.
לא ידעתי שאני יכולה להתרגש ככה, אני כותבת את
המשפט הזה ושתי העיניים שלי מטפטפות כאילו
שפתחו בהן ברז. אני לא סגורה על מה משפיע עלי יותר,
האם אלו השירים שגדלתי עליהם שכל אחד מהם יכול
לייצג את הישראליות שלנו בזמן כלשהו או שזו הבמה
המדהימה שמכילה עוד עשרה נגנים וזמרים והפעם
אני לשם שינוי מרגישה אחת מהחבר'ה. אני כבר שנה
מתאמנת על השירים למופע שלי וכבר מרגישה שהזמרות
על הבמה הן קולגות שלי. מדמיינת איך זה מרגיש להיות
מהצד השני של הבמה, כל מיני דברים קופצים לי לראש
כאנקדוטות לקטעי קישור והמוח רץ על מאתיים.
טוב, די, אוטוטו מגיע דון קישוט ואין מצב שאני לא
נותנת את ביצוע חיי במיוחד לרונית.
השיר הזה היה הדואט הראשון שביצעתי עם מש"קית
החינוך המיתולוגית רות מואב בערבות צומת הטנק בג'נין
בדיוק לפני שלושים שנים. (מדהים בעיני שדפוקים כמונו
אחראים לכל כך הרבה הצלחות בתקופת האינטיפדה
השניה. ממש לא ברור מאיליו שיצאנו בחיים ושפויים).
אז אני רוצה לנצל את הפורום הזה, אם מי מכם מכיר
אישה מקסימה בסביבות גיל חמישים העונה לשם רות
מואב, תמסרו לה שדון קישוט רוצה להודות לה על שזרמה
עם השטויות שלי ובתת מודע נזרע שם הזרע לחיי הבמה
הבאים עלי לטובה.
שבוע קסום לכם
חוזרת למה שחשוב
מתרגשת ואוהבת ❤
דנה🌹
