יצא לי לקרוא לפני מספר חודשים תוך כדי שיטוט בפייס
את הסיפור של נייקי ומייקל ד'ורדן. אני זוכרת שממש
נפעמתי באותו הזמן מהיכולת לשנות את תפיסת העולם
שעלפיה אנו פועלים ולעבוד עם תחושת הבטן, עם מה
שבוער בתוכנו. רובנו מרגישים ככה לפחות פעם או
פעמיים בחיים אבל יש גם קול קטן שהולך וגדל שעוצר
אותנו, שאומר כן לנייקי זה עבד אבל למה שגם אצלי זה
יעבוד. ואם לא אצליח אז ההתרסקות תהייה טוטלית וזה
הטיעון שבדרך כלל מנצח ומכבה הלהבה שבתוכנו.
ואז ממש במקרה אני נתקלת היום בסרט "אייר" שמתאר
בדיוק את הסיפור הזה. לכל אורך הסרט אני עם חיוך דבילי
ועיניים דומעות. לחשוב שגם בנייקי לא עפו על הרעיון
בהתחלה ו"בעל החלום" עבד מאוד קשה ולקח סיכונים
כדי לממש את מה שהאמין בו. לחשוב שנייקי קיוותה
להרוויח רק שלושה מליון דולר מהנעל הזו אבל את השנה
הראשונה הם סיימו עם מכירות של 162 מליון דולר.
אני מנסה לדמיין אותי נלחמת על החלומות שלי, לא כל
פעם קצת, לא מתיחת גבול כזה או אחר אלא ממש משהו
שישים אותי על הבמה ברמה אחרת לגמרי מהביצה שבה
אני משכשכת היום. אפרופו במה, זה בדיוק הלהבה
שבוערת בי, למרות שלפעמים אני מפקפקת בזכות שלי
להציק לחברים שלי שיצטרכו להתייפיף לערב אחד ולהגיע
לארוע שאני אהייה במרכזו ולשמוע את הקול הצרוד שלי.
את רגשות האשמה על כך אני מנפנפת כשאני מזכירה
לעצמי שם בריאן אדאמס וגם רוד סטיוארט לא בדיוק זמרי
אופרה.
אז מה אתם אומרים? שאחזור לפיתוח קול, אחיה מחדש
את החלום שנגדע באיבו? כל יום מחדש אני חושבת על זה והיום הוא יום חיובי. בואו נקווה להשאר כך גם מחר.